החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק / בג"ץ 6067/11 בג"ץ 6096/11



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ  6067/11
בג"ץ  6096/11


לפני:  
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ח' מלצר

העותר בבג"ץ 6067/11
(המשיב 3 בבג"צ 6096/11):

הפרקליט הצבאי הראשי

העותרת 1 בבג"צ 6096/11:

פלונית

העותרת 2 בבג"צ 6096/11:

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, ע"ר
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבה 1 בבג"צ 6067/11 והמשיבה 2 בבג"צ 6096/11 :

הועדה הצבאית לעיון בעונש

המשיב 2 בבג"צ 6067/11 והמשיב 1 בבג"צ 6096/11:


טור' עאטף זאהר
                                          
עתירות למתן צו על תנאי
                                          
תאריך הישיבות:
ל' באב התשע"א
ה' בתשרי התשע"ב   
(30.8.11)
(03.10.11)
                                          
בשם העותר בבג"ץ 6067/11
(המשיב 3 בבג"צ 6096/11):

עו"ד יוכי גנסין, עו"ד הילה גורני

בשם העותרות ב-בג"ץ 6096/11:


עו"ד ליאת קליין

בשם המשיב 2 בבג"צ 6067/11 והמשיב 1 בבג"צ 6096/11:


עו"ד אביגדור פלדמן


פסק-דין

השופט ח' מלצר:

1.            ענייננו בשחרורו המוקדם של אסיר. האסיר הוא מפקד בכיר לשעבר בצה"ל שהורשע בביצוע סדרה ארוכה של עבירות אינוס ועבירות מין נוספות במי שהיתה פקידה בלשכתו. נגזר עליו עונש של שש שנות מאסר בפועל. האסיר ממשיך להכחיש את פליליות מעשיו, וגורס כי חטא רק ב"רומן" אסור וכי הרשעתו היא פרי עלילה. נוכח הכחשותיו וחוסר המוטיבציה שלו לקבלת טיפול תומך הוא נמצא בלתי מתאים לעבור הליך שיקום בכלא. עניינו של האסיר הובא בפני ועדת שחרורים צבאית, המוסמכת להקל בעונשו. מעריכי המסוכנות, שחיוו דעתם לפני הוועדה, מצאו כי אם ישוחרר האסיר מכלאו תהא גלומה בו מסוכנות שאיננה נמוכה כלפי מי שהוא יימצא כלפיה בעמדת סמכות וכוח. ועדת השחרורים החליטה לשחררו לאחר שנשא בארבע שנים ממאסרו, בנימוק עיקרי כי האסיר יוכל כך להתחיל להשתתף בהליך שיקום במסגרת פרטית, מחוץ לכלא. האם החלטה שכזו מצויה במתחם הסבירות, או שמא היא מחייבת את התערבותו של בית המשפט? זו תמצית השאלה העומדת להכרעתנו.

2.            שתי עתירות מונחות לפנינו, המכוונות נגד החלטתה של הוועדה הצבאית לעיון בעונש (להלן: ועדת השחרורים, או הוועדה) לשחרור המוקדם של האסיר האמור, טור' עאטף זאהר (להלן: המשיב), אשר הורשע באינוס מי שהיתה פקידתו בין תשע וארבע עשרה פעמים, ובביצוע מעשים מגונים בה. עתירה אחת (בג"ץ 6067/11) הגיש הפרקליט הצבאי הראשי (להלן: העותר), ואת האחרת (בג"ץ 6096/11) הגישו הנפגעת (להלן: המתלוננת) יחד עם עמותת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל (להלן: האיגוד; ולהלן יחד: העותרות).

נעמוד ראשית על עיקרי העובדות הצריכות לעניין.

3.            קורות הפרשה שבעטייה נשלח המשיב למאסר נסקרו בהרחבה בפסקי הדין של בית הדין הצבאי המיוחד (מ/1/05, לא פורסם, 20.9.2005), של בית הדין הצבאי לערעורים (ע 117/05, לא פורסם, 29.11.2006), ושל בית משפט זה (רע"פ 8731/06, 8858/06, לא פורסם, 30.4.2007). אנו נביא כאן רק את תמצית הדברים הנדרשים להכרעה בעתירות שלפנינו.

4.            המתלוננת החלה את שרות החובה שלה בחודש מאי 2002, והוצבה לשרת כפקידה בלשכת המשיב במחנה בן-עמי. המשיב, שהיה קצין צה"ל בדרגת אלוף משנה, מונה בחודש נובמבר 2002 לראש מינהל אוכלוסיות מיוחדות באגף כוח-אדם, ושהה במחנה פעמיים בשבוע, שאז שימשה המתלוננת כפקידתו. המתלוננת השתחררה משירות סדיר בחודש פברואר 2004. בחלוף מספר חודשים היא אובחנה כסובלת מחולי מסוים. המתלוננת דיווחה אז לרופא שטיפל בה, ולאחר מכן – לאמה, לאחותה, ולגורמים נוספים כי נפלה קורבן לתקיפות מיניות חוזרות ונשנות מצד המשיב. דיווחים אלה הובילו לחקירת המשטרה הצבאית החוקרת ולהגשת כתב אישום נגד המשיב לבית הדין הצבאי המיוחד. כתב אישום זה החזיק 19 אישומים, שבהם יוחסו למשיב מספר רב של עבירות אינוס, מעשים מגונים, כמו גם התנהגות שאיננה הולמת את דרגתו ותפקידו בצבא. להלן נציין את העיקריות שבעבירות שבכתב האישום, תוך שנתמקד באלה שבהן הורשע המשיב לבסוף.

העבירות הראשונות כרונולוגית שיוחסו למשיב אירעו במחצית הראשונה של שנת 2003. עבירה אחת עניינה ניסיון למעשה מגונה במתלוננת. במועד מסוים שבו היו השניים במשרד אחז המשיב בזרועותיה של המתלוננת וניסה לנשקה, אך היא התחמקה (בעבירה זו הורשע המשיב). עבירה נוספת, של הטרדה מינית, יוחסה למשיב בגין חיבוקים של המתלוננת ושל חיילת נוספת, סמלת א', כמו גם ליטוף ברכיהן, שלא על דעתן (מעבירה זו זוכה המשיב, לאחר שבית הדין המיוחד לא השתכנע בקיום כוונה מינית בהתנהגותו של המשיב). יצוין כי המתלוננת וסמלת א' פנו בעקבות מה שהן ראו כהטרדה מצד המשיב לקצינת הת"ש ביחידתן, זו הפנתה אותן לקצינה אחרת ביחידה, הכפופה למשיב, וזו בתורה הפנתה את השתיים ל"שיחת הבהרה" עם המשיב עצמו, שבעקבותיה אין חולק כי המשיב חדל מביצוע מעשים בעלי אופי מיני בסמלת א', ואף במתלוננת, לתקופה של חודשים אחדים.

העבירות הבאות שיוחסו למשיב בוצעו לפי הנטען מחודש נובמבר 2003 ואילך היו עבירות של מעשים מגונים, שהושלמו: ביום הולדתה זימן המשיב את המתלוננת למשרדו ונישקה על פיה נגד רצונה. בחלוף שלושה ימים, במהלך נסיעה משותפת, ליטף המשיב את המתלוננת בקרבת מפשעתה. בערבו של אותו יום, במשרדו, הפשיט המשיב את המתלוננת מחולצתה וחזייתה, ניסה בלא הצלחה להסיר ממנה את מכנסיה, ואז אונן בפניה תוך שהוא מגדף אותה בגין כך שאיננה מסתכלת עליו. בחלוף ימים אחדים, במשרדו, נצמד המשיב למתלוננת, אחז בה בכוח, הפשיטה בכוח מחולצתה ומחזייתה, וחרף התנגדותה למעשיו המשיך והפשיטה אף ממכנסיה. המשיב נשכב על המתלוננת וניסה, ללא הצלחה, להסיר את תחתוניה. לאחר מכן נישקה בכוח על שפתיה. עד כאן פרק המעשים המגונים, שלא נסתיימו בבעילת המתלוננת.

העבירות הבאות בסדרן היו עבירות של אינוס: ימים אחדים לאחר האירוע האחרון שנסקר לעיל, ובחודשים שעד לשחרורה של המתלוננת, החל המשיב באינוס המתלוננת – בלשכתו (אחת לשבוע, חמש עד עשר פעמים בסך הכל), במלון בתל-אביב, שאליו הביא את המתלוננת תוך ניצול סמכותו ומרותו, ובדירה באיזור תל-אביב.

בנוסף לעבירות הנ"ל, שבוצעו עד לשחרור המתלוננת משירות סדיר – כתב האישום מנה, בין היתר, חמש עבירות של אינוס המתלוננת לאחר שחרורה, בעיקר עת התייצבה לשירות מילואים בלשכת המשיב, אך גם בביתה של המתלוננת.

המשיב, שבחקירותיו הכחיש קיום יחסי מין עם המתלוננת וטען ל"עלילת דם שפלה ונתעבת" שנרקמה נגדו, הודה לבסוף, בגרסה מתפתחת, בקיום יחסי מין עם המתלוננת, אך גרס שהדבר היה בהסכמה.

5.            בהכרעת דינו של בית הדין הצבאי המיוחד נמצא כי יש: "להעדיף את עדותה האמינה והישירה של המתלוננת על פני עדותו הכוזבת והבלתי מהימנה של [המשיב]", וכי: "לא נותר בלבנו צל צילו של ספק, כי המתלוננת לא בדתה את האירועים מדמיונה הפורה או מוחה הקודח, והיא תיארה בפנינו את האירועים והנסיבות כהווייתם". עם זאת, שופטי הרוב קבעו כי נותר בלבם ספק של ממש: "לגבי מידת התנגדותה ואי-הסכמתה, אם בכלל, של המתלוננת למעשיו של הנאשם". בהקשר זה תמהו שופטי הרוב כיצד זה לא היססה המתלוננת להתלונן נגד המשיב על מגע ידיים, ואילו כאשר בוצעו בה מעשי אינוס קשים ואלימים, היא נצרה לשונה ולא אמרה דבר לאיש.

נוכח האמור סברו שופטי הרוב כי יש לזכות את המשיב מעבירות האינוס, ולהרשיעו בחמש עבירות של בעילה אסורה שמקורה בניצול יחסי מרות, כל זאת ביחס לעבירות שקדמו לשחרור המתלוננת משירות סדיר. כן הורשע המשיב בארבע עבירות של מעשה מגונה, עבירה של ניסיון למעשה מגונה, והתנהגות בלתי הולמת לפי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). מעבירות נוספות שיוחסו לו – זוכה. דעת המיעוט גרסה מנגד כי יש להרשיע את המשיב בכל העבירות של אינוס ומעשים מגונים שיוחסו לו.

על יסוד האמור גזר בית הדין המיוחד את עונשו של המשיב לשמונה חודשי מאסר בפועל, כמו גם לעונש של מאסר מותנה בן עשרה חודשים והורדה לדרגה של רב-סרן.

6.            העותר והמשיב ערערו שניהם לבית הדין הצבאי לערעורים, וזה קיבל את עיקר ערעורו של העותר. בית הדין קבע כי שופטי הרוב בערכאה קמא החמירו בגישתם הביקורתית כלפי התנהגותה של המתלוננת. בית הדין לערעורים מצא כי בראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית יש די והותר על מנת לקבוע כי המתלוננת – שלא היה חולק כי היא שברירית, צייתנית, פסיבית, ונכנעת ללחצים – לא הסכימה ואף הביעה התנגדות למעשיו של המשיב, גם אם התנגדות זו היתה נטולת עוצמה, ועוצמתה אף הלכה ופחתה ככל שנמשכו עבירות המין של המשיב. בית הדין לערעורים קבע עוד, בניגוד לדעת הרוב בבית הדין המיוחד, כי אין כלל להיפלא על כך שהמתלוננת נמנעה מלהתלונן על העבירות של אונס ומעשים מגונים שבוצעו בה לטענתה. סיבה להתנהגות זו נמצאה בכשל בטיפול בתלונה שלה ושל סמלת א' על הטרדה מינית מצד המשיב, בראשית שנת 2003: השתיים נשלחו ל"שיחת הבהרה" עם המשיב עצמו במקום עם גורם מתאים לטיפול בתלונה, ובאותה שיחה – כך העידו – המשיב צעק עליהן, נזף בהן על שהעיזו להתלונן עליו ולהוציא את הדברים מחוץ למשרד, ותהה האם יש עוד מי שיודע על התלונה. סמלת א' העידה כי רצתה "לקבור את עצמ[ה]". המתלוננת הוסיפה כי המשיב זימן אותה לשיחת בירור נוספת בארבע עיניים, שם איים עליה מפורשות שאם תספר את תלונתה למישהו יקרה לה "משהו רע", ואף בהמשך הדברים הוא הזכיר למתלוננת שאסור לה לדבר עם איש, והוסיף ונזף בה בעיצומו של מקרה אונס אחד על שההינה להתלונן נגדו בעבר. כל אלו הובילו את המתלוננת לנצור את לשונה נוכח חששה מאיומי המשיב והטיפול הלקוי בתלונתה הראשונה. שתיקת המתלוננת, כך נקבע, איננה עומדת לחובתה אלא לחובתן של רשויות הצבא.

על יסוד אלה נמצא כי המשיב אכן ביצע את כל עבירות המין שיוחסו לו עד לשחרורה של המתלוננת משירות סדיר, וכי: "אישיותה הפגיעה, הצייתנית, ותפיסת עולמה התמימה, הפכו אותה לטרף קל בידי המשיב, במיוחד נוכח גילו, מעמדו והשפעתו, ויצרו את המצע לניצולה". ביחס לעבירות האינוס שיוחסו למשיב לאחר השחרור נמצא כי גם בעניינן, מבחינה עובדתית: "עדותה של המתלוננת מהימנה מראשיתה ועד סופה, הן ביחס לבעילה והן ביחס להעדר ההסכמה". עם זאת בית הדין לערעורים מצא שקיימת אפשרות עיונית שהגעתה של המתלוננת לזירת האונס מרצונה ומעשים אחרים של המתלוננת יכולים היו להביא את המשיב לסבור, מנקודת מבטו הסובייקטיבית, שהמתלוננת שינתה מגישתה וחפצה עתה בקיום הקשר המיני עמו. אפשרות זו הוגדרה אמנם כ"מעוותת וראויה לכל גינוי" (פיסקה 118 לפסק הדין), אולם ככזו שדי בה כדי להותיר על כנם את הזיכויים מעבירות האינוס המאוחרות, בהיעדר הוכחה מעבר לספק סביר למודעות המשיב להיעדר הסכמתה של המתלוננת לבעילתו אותה.

נוכח האמור קבע בית הדין לערעורים כי המשיב יורד לדרגת טוראי. כן נפסק כי בשים לב לעיצום חריף זה, וכיוון שערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין בקבלה את ערעור התביעה, יועמד עונשו של המשיב בגין מעשיו, המעוררים "שאט נפש וסלידה" – על שמונה שנות מאסר, מהן שש לריצוי בפועל, ושתיים מותנות.

7.            העותר והמשיב ביקשו שניהם מבית משפט זה רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, אך בקשותיהם נדחו (רע"פ 8731/06, רע"פ 8858/06 (לא פורסם, 30.4.2007)). במסגרת החלטת הדחייה המפורטת, עמד בית משפט זה על החומרה שבמעשיו של המשיב, ש"נכשל כישלון חרוץ, כאשר מעל באמון שניתן בו, והפך, במשך תקופה ארוכה, חיילת צעירה ותמימה שהוצבה לשרת ביחידתו, למטרה נוחה וזמינה כדי לפרוק בה את תאוותו". העבירות בהן הורשע המשיב הוגדרו כ"מופלגות בחומרתן ומעוררות שאט נפש", אשר הצדיקו את נטילת דרגתו הפיקודית. בית משפט זה הוסיף עוד כי בנסיבות המקרה התחייבה החמרה משמעותית בעונש המאסר שהשית בית הדין לערעורים על המשיב, אולם נמצא כי בנתון זה אין די על מנת ליתן רשות ערעור. פסק דינו של בית הדין לערעורים נותר איפוא על כנו.

8.            המשיב החל לשאת את עונשו בתאריך 25.7.2007 בבית כלא צבאי, ובהמשך הועבר לבית סוהר של שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). מועד שחרורו המלא של המשיב הוא 21.6.2013.

9.            לאחר שסיים לשאת כשלוש שנות מאסר, מחצית מעונש המאסר שהוטל עליו, הובא עניינו של המשיב בפני ועדת השחרורים הצבאית, הפועלת מכוחו של חוק השיפוט הצבאי, והמוסמכת לעיין בעונשו של המשיב.

10.         בדיון הראשון בעניינו של המשיב, בחודש יוני 2010, החליטה הוועדה שלא להורות על שחרורו של המשיב, וזאת בעיקר נוכח חוות דעת של החטיבה לפסיכיאטריה משפטית בשירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן), שהונחה לפניה, בהתאם להוראות חוק השיפוט הצבאי בעניינם של עברייני מין (נספח ע/8). חוות דעת זו נערכה על-ידי מי שהיא מעריכת מסוכנות לפי סעיף 5 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור). המשיב הוגדר בחוות הדעת כבעל קווי אישיות נרקיסיסטיים, מכחיש את התנהגותו הכוחנית למול הקורבן, איננו רואה עצמו כעבריין מין וכפועל יוצא מכך כמי שאיננו מעוניין להיכנס להליך טיפולי הן ביחס לעבירות המין והן באופן כללי. מסוכנותו הוגדרה על רקע האמור כ"נמוכה בינונית". חוות דעת זו הובילה אף לעמדה שלילית של הרשות לשיקום האסיר (האמונה על הכנת תכניות שיקום לאסירים המשתחררים שחרור מוקדם ממאסר, כאמור בסעיפים 9(8) ו-13(ג) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר)), אשר הדגישה כי נוכח עמדת מב"ן – אין המשיב מתאים לקריטריונים להכנת תוכנית בפיקוח הרשות (נספח ע/10).

11.         הוועדה שבה והתכנסה בעניינו של המשיב בראשית שנת 2011, בחלוף כחצי שנה מהתכנסותה הקודמת, וזאת כמצוות סעיף 512 לחוק השיפוט הצבאי. אף זו הפעם דחתה הוועדה את בקשת המשיב להקלה בעונשו.

בפני הוועדה הונחה, בין היתר, חוות דעת עדכנית של מעריכת מסוכנות מטעם מב"ן (ע/12). בחוות דעת זו נמצא כי המשיב עודנו מכחיש את העבירות שהורשע בהן, ורואה בטענות המתלוננת משום עלילת שווא שנרקמה נגדו. מעריכת המסוכנות קבעה כי כפועל יוצא מעמדתו – אין המשיב מגלה תובנה למצבי סיכון העלולים להוביל להישנות ביצוע עבירות, הוא איננו מגלה נזקקות טיפולית ואיננו מבטא מוטיבציה פנימית לצורך בטיפול. הפרוגנוזה הטיפולית הוערכה בנסיבות אלו ככזו שאיננה טובה. מסוכנותו הוערכה אף זו הפעם כ"נמוכה בינונית".

מנגד הגיש המשיב דו"ח של פסיכולוג קליני מומחה, ד"ר נמרוד שני, אשר נתבקש על-ידי המשיב (או כפי שהוברר בהמשך – על ידי אשת המשיב) לערוך עבור המשיב תכנית שיקום טיפולית פרטית. בדו"ח המפורט צוין, בין היתר, כי חרף הקושי בטיפול בעברייני מין מכחישים, דוגמת המשיב, הרי שניתן ליצור מסגרת טיפולית לאסיר במהלך תקופת שחרורו ברישיון, אשר תאפשר לאסיר הזדמנות לפתח אמפתיה לקורבן ולהתמודד עם גורמי סיכון נוספים. ד"ר שני העריך כי ייתכן שיש בדבר כדי לסייע להפחתת הרצידיביזם המיני בטווח הארוך, אף כי: "זה משהו שיידרש לבחון אותו במחקר עתידי" (ע/13, עמ' 14). ד"ר שני הוסיף כי ניסיונו מלמד על כך שבמקרים מסוימים נצפה שינוי דרמטי בעמדות של עברייני מין מכחישים, עד כדי הודאה ומוכנות לנטילת אחריות. לפיכך הציע ד"ר שני תוכנית טיפול, שראשיתה בשילוב המשיב – לאחר שחרורו מן הכלא – בקבוצה פסיכו-חינוכית, המתכנסת אחת לשבוע לתקופה של חצי שנה, תוכנית המיועדת לשיפור מיומנויות בסיסיות של המשתתפים כהכנה לטיפול ייעודי בעברייני מין. אם יבשילו התנאים, כך ד"ר שני, והמשיב יעבור מ"הודאה חלקית" להודאה מלאה בעבירות שביצע, ניתן יהיה להעבירו להמשך טיפול בקבוצה ייעודית לעברייני מין, וככל שלא יהיה שינוי בעמדותיו – תישקל האופציה הטיפולית המועדפת, בין אם שילובו בקבוצה פסיכו-חינוכית נוספת ובין אם השקעה רחבה יותר בטיפול הפרטני. ד"ר שני הצביע על מספר נקודות היכולות לסייע להצלחת המערך הטיפולי, ובהן: היות המערך הטיפולי ארוך טווח, לאורך תקופה של שנתיים; הטיפול יוכל להיעשות תחת פיקוח של ועדת השחרורים; המשיב הוא אינטליגנטי, ויש לו מערך משפחתי וחברתי תומך. ד"ר שני העריך שבנסיבות אלה סיכויי הצלחתו של הטיפול – גבוהים.

          ועדת השחרורים דחתה כאמור את בקשת המשיב. היא עמדה, בין היתר, על כך שהמשיב מכחיש את העבירות שבהן הורשע, מה שמוביל למסקנה כי הוא איננו מתאים לשיקום ואיננו רוצה בו. נמצא כי בכך יש להשליך אף על מסוכנותו העתידית של המשיב, כעולה מעמדת מב"ן. הוועדה עמדה על כך שלמשיב חירות מחשבתית לסבור כעולה על רוחו ביחס למהות מעשיו, אולם לוועדה אין אלא מה שבפניה, והוא – הרשעה בעבירות מין חמורות בכל היבט, שאין בצידה כל ניסיון שיקומי ממשי, ואף לא ראשית ניסיון שכזה. תקנת הכלל ותקנת הפרט מחייבות איפוא, כך נקבע, להימנע משחרור המשיב "לפחות לעת הזו". הוועדה עמדה על כך שהמשיב הביע הסכמה לשתף פעולה עם כל תכנית טיפול שתוצע לו, אך בה בעת אין הוא רואה כל צורך בטיפול כלשהו. עמדתו זו משמיטה, לדעתה, אפשרות לשלבו בתכנית לטיפול בעברייני מין, שתנאי יסוד לה הוא הכרה פנימית בהיות המעשים משום עבירת מין. ביחס לתכנית שהגה ד"ר שני צוין כי העובדה שהמשיב "מסכים" להשתלב בתכנית זו רק לאחר שחרורו: "הופכת את היוצרות על פיהן, שהרי מושכלות החוק הן ששחרור ממאסר אמור להתרחש אחרי שיקום מלא או חלקי, ולא להפך. ... אין באפשרות עתידית של מזעור המסוכנות בכדי לסתור את המסוכנות הנוכחית". הוועדה תמכה את עמדתה אף בשיקולים נוספים שהיא מצאה כי עליה לשקול, הן שיקולים "אזרחיים" (בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר) והן השיקולים הצבאיים הייחודיים, בתפקידה כוועדה צבאית.

12.         בשולי החלטתה השנייה, מתאריך 28.2.2011, הביעה הוועדה סברתה כי: "על גורמי מב"ן להפעיל ללא דיחוי תוכנית שיקומית דו-שלבית לעברייני מין מכחישים כדוגמת האסיר". כן הבהירה הוועדה כי "אם תוכנית שכזו לא תגובש ולא תופעל מיידית, יהא מקום לבחון בקשתו של האסיר לשחרור בעתיד באספקלריה שלא ניתנה בידו האפשרות להוכיח כנות רצונו להשתקם" (ע/6, עמ' 8-7).

משלא הפעילה מב"ן תוכנית שיקומית כאמור ואף לא הגיבה להחלטת הוועדה,
עתר בא-כוח המשיב להקדמת הדיון הבא בשחרורו של מרשו. הוועדה הורתה בתאריך 26.5.2011 לתובעת הצבאית הראשית להתייחס לבקשה ולהבהיר האם החלטת הוועדה "הפכה למרמס", אך זו הודיעה בתאריך 12.6.2011 כי עמדת מב"ן טרם נתקבלה, הודעה שזכתה לביקורת של הוועדה (ראו: הנספחים לתצהיר התשובה של המשיב). רק בתאריך 26.6.2011 מסרה מב"ן את עמדתה לגוף העניין. היא הודיעה כי אין באפשרותה המעשית להפעיל תוכנית שיקומית לעברייני מין מכחישים. זאת שכן סיכויי ההצלחה של התוכנית, שמטרתה הראשונית היא להביא את העבריין למצב שבו יפסיק להכחיש את העבירה – אינם טובים, ולכן אין מקום להשקעת משאבים יקרים בטיפול מעין זה. מב"ן הדגישה עוד, בין היתר, כי הטיפול באסירים ברמת מסוכנות שאיננה גבוהה נעשית באמצעות שירות בתי הסוהר, ולא במב"ן עצמה (ע/15).

13.         לקראת הדיון החוזר בוועדה (השלישי במספר), שהתקיים בתאריך 24.7.2011, מסרה מב"ן חוות דעת עדכנית, שבה נסקרו הבדיקות הקודמות שבוצעו ביחס למשיב, כמו גם אלו שבוצעו לאחר ההחלטה השנייה (מוצג ע/16). בפגישתו עם מעריכת המסוכנות המשיך המשיב להכחיש את פליליות מעשיו והגדירם כבלתי תקינים מבחינה מוסרית, שכן: "אסור לי לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין ובטח לא עם פקידה שלי". הוא המשיך לטעון להפללה בידי אחר, שדרבן את המתלוננת להגיש את תלונתה. עם זאת צוין כי המשיב מתחיל לגלות "תובנה ראשונית ביותר לקיום של עיוותי חשיבה באופן בו מתייחס אל הקורבן", וכי הוא הביע "ספק מסוים בעצמו", חידוש שהוגדר כ"שלב ראשוני ביותר ושינוי קטן מאד, אך עדיין שונה מהכחשתו הגורפת". אותו "שלב ראשוני ביותר" לא הביא לגריעה מן ההערכה למסוכנות המשיב, שהוגדרה כך: "רמת מסוכנות נמוכה לקורבנות מזדמנים ו... רמת מסוכנות נמוכה-בינונית כלפי קורבנות כלפיהן מצוי בעמדת סמכות וכוח".

14.         בעקבות הדיון השלישי ושמיעת טענות הצדדים והמשיב עצמו, נתנה הוועדה את החלטתה, בתאריך 3.8.2011 (ונעיר שבאופן בלתי ראוי – לא צוינו שם שמות חברי הוועדה, שהיו שותפים להחלטה). שניים משלושה חברי הוועדה מצאו בהחלטתם כי יש להורות של שחרור המשיב ממאסר, באופן שתקופת המאסר שטרם ריצה (כשנתיים ימים) תתווסף לעונש המותנה שהוטל עליו. דעת הרוב ביססה את הכרעתה בעיקר על הנימוקים, שזו תמציתם:

(א)     דעת הרוב ציינה כי המשיב התנהג בכלא ללא דופי וכן הסיק את לקחו והודה שטעה בניצול מרותו ולמד מטעות זו. לשיטת דעת הרוב, הכחשת המשיב את העבירות איננה מצדיקה את דחיית בקשתו לשחרור מוקדם, שכן לעמדתה: "ל[משיב] חירות מחשבתית באשר לתפיסת מעשי העבירה בהם הורשע, ולהמשיך לכפור במעשי העבירה חרף הרשעתו" – וזאת בהסתמך על פסיקה של בית משפט זה.

(ב)     דעת הרוב ציינה שעמדת מעריכי המסוכנות היא שרמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא "נמוכה, ככלל". דעת הרוב אף הבהירה מדוע לסברתה המסוכנות של המשיב היא נמוכה. היא ראתה לנכון לציין, בין היתר, כי: "חרף פיקוד ארוך שנים על חיילות רבות הסתבך במעשי עבירה עם קורבן אחד, במסכת עבירות ואירועים שמחלקה זוכה"; כי קריאת הכרעת הדין מלמדת על כך שהסיכון הגלום במשיב הוא "מצב ייחודי ונדיר" וכי בחופשות שאליהן יצא המשיב הוא לא הסתבך במאום; כי המשיב למד את לקחו. כל אלו הובילו את דעת הרוב למסקנה שהחשש שהמשיב ישוב על מעשיו הוא "חשש ערטילאי שאינו מעוגן בדבר".

(ג)      דעת הרוב נסמכה על העובדה שגורמי מב"ן "אינם מוכנים" לאפשר למערער להשתתף בתוכנית שיקום קבוצתית בין כותלי בית הכלא, בעוד שמנגד המשיב הציג תוכנית שיקום פרטית, שלא ניתן לבצעה בכלא, ואשר סיכויי המשיב להשתקם בגדרה הם גבוהים.

(ד)     דעת הרוב גרסה כי: "האינטרס הציבורי יצא מורווח אם המשיב ישוקם, ומאידך הותרתו לריצוי פרק עונשי נוסף, ולו אף עד תום, לתקופה נוספת שאינה ממושכת ממילא על פי גזר דינו, לא תביא לכל תוצאה חברתית חיובית, שטרם הושגה".

(ה)      בהתייחס לשיקולים הצבאיים, סברה דעת הרוב כי לאחר שהמשיב איבד את מעמדו, עזב את השירות, וריצה עונש מאסר ממשי, הרי ש"שדרות הצבא שמעו אפוא, כי מפקד שסרח משלם מחיר יקר בשל מעשיו, והמסר המרתיע עבר וחילחל לשורות הצבא".

           דעת הרוב קבעה עוד כי שחרור המשיב יותנה בהוצאת צו פיקוח בהתאם לחוק הגנה על הציבור, שחלק מתנאיו יהיו מילוי ועמידה בכל חובות תוכנית השיקום של ד"ר שני, והימנעות מכל קשר וקירבה למתלוננת.

15.         יו"ר הוועדה, בדעת מיעוט, גרס כי אין להורות על שחרור המשיב. הוא מצא כי דחיית הבקשה מתחייבת מנסיבות המקרה, לרבות דרגתו ומעמדו של המשיב בעת ביצוע העבירות, חומרת העבירות (כפי שציינן אף בית משפט זה) והשפעתן על הלכי הרוח בצבא, מורל הצבא ותפקודו. כן ציין הוא את השיקולים ה"אזרחיים" המיוחדים המפורטים בסעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ומצא כי המדובר במקרה בעל חומרה מיוחדת, שבעטייה יש לשקול שיקולים נוספים: השפעה שלילית של השחרור על אמון הציבור במערכת המשפט, פגיעה בהרתעת הרבים, ויצירת יחס בלתי סביר בין חומרת העבירות שבהן הורשע המשיב לבין תקופת המאסר שבה ישא אם ישוחרר כעת.

מכאן העתירות שבפנינו.

העתירות ותמצית טיעוני הצדדים

16.         נעמוד על העיקריות שבטענות בעלי הדין בשתי העתירות.

17.         הפרקליט הצבאי הראשי, הוא העותר בבג"ץ 6067/11, ער לכך שאין זו דרכם של בתי המשפט להתערב בהחלטות של ועדות שחרורים, בין אם צבאיות ובין אם אזרחיות, אלא אם החלטות אלה לוקות בחריגה מסמכות, או בחוסר סבירות קיצוני. העותר גורס עם זאת כי במקרה דנן עמדת דעת הרוב בוועדה אכן לוקה בחוסר סבירות שכזה שכן: היא נסמכה על הנחות שאין להן בסיס עובדתי; מסקנותיה סותרות את עמדת הגורמים המקצועיים המוסמכים; שיקולים שהיה עליה לשקול – לא נשקלו כלל, ולשיקולים אחרים לא ניתן משקל מספיק.

18.         העותר טוען כי עמדת הרוב בוועדה נסמכה על הנחה שגויה בסוגייה מרכזית, והיא מסוכנותו של המשיב. דעת הרוב נדרשה ל"רמת המסוכנות הנמוכה, ככלל, הנשקפת כעת על פי עמדת מעריכי המסוכנות מ[המשיב]...". העותר מצביע על כך שכל מעריכי המסוכנות (וד"ר שני נמנע מלהעריך את מסוכנותו של המשיב) קבעו כי מסוכנותו היא "נמוכה-בינונית".

העותר מוסיף בסוגיית המסוכנות כי אילו רצתה דעת הרוב לסטות מעמדת מב"ן, היה עליה לנמק היטב את החלטתה, דבר שהעותר איננו מוצא כי נעשה במקרה דנן, מה גם שדעת הרוב כלל לא ביקשה מפורשות לסטות מעמדת מב"ן. העותר סבור עוד כי ממילא קביעות שונות, אשר נזכרו בעמדת דעת הרוב, שלפיהן מסוכנותו של המשיב היא נמוכה, כי למד את לקחו בשהייתו בכלא, או שחל שינוי בתפיסותיו את מעשיו – אין להן על מה לסמוך.

19.         העותר טוען עוד כי קיומה של תוכנית שיקום פרטית שאותה הציע מי מטעם המשיב איננו יכול להוות עילה לשחרורו. לשיטת העותר מדובר בהיפוך היוצרות – שחרור האסיר לשם תחילת הליכי שיקום מחוץ לכתלי בית הכלא, במקום שיקום שעל בסיס הצלחתו תיבחן אפשרות שחרורו של האסיר. העותר משיג אף על הערכת הוועדה לפיה למשיב סיכוי גבוה להשתקם באותו הליך שיקום פרטי, שעה שזה נעשה שלא על-ידי הרשויות, מחוץ לכותלי בית הכלא, והמוטיבציה העיקרית של המשיב להשתתפות במסגרת זו היא לזכות בשחרור מוקדם, ולא לתקן את דרכיו.

20.         לעמדת העותר דעת הרוב בהחלטה השלישית סותרת את שנאמר בהחלטתה השנייה של הוועדה, ואין בהחלטה החדשה הסבר לשינוי זה. אין זה סביר, כך נטען עוד, כי הוועדה תגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיעה בפעם הקודמת, אף שלא חל שינוי נסיבות של ממש, זולת חלוף חודשים אחדים.

21.         העותר גורס עוד כי החלטתה של הוועדה לוקה בכך שלא העמידה בכלל שיקוליה את השיקולים הצבאיים, שעליה לבוחנם טרם שתורה על שחרור המשיב. בכלל זה מונה העותר את השיקולים שעניינם הפגיעה החמורה בחוסנו המוסרי של הצבא, בטוהר המידות בצה"ל, בשיקולי הלכידות החברתית ובאמון הציבור, וכל זאת בפרט נוכח העובדה שמדובר בעבירות חמורות שמפקד בכיר ביצע בפקודתו הישירה.

22.         העותר סבור עוד כי אף השיקולים האזרחיים, הנזכרים בחוק שחרור על תנאי ממאסר ואשר הוועדה מצווה לבוחנם – לא נשקלו כדבעי. נקודת המוצא, לשיטת העותר, היא שאסיר ישלים את נשיאת מלוא העונש שהושת עליו, ורק אם יוכיח עילה מוצדקת לכך – יזכה לשחרור מוקדם. במקרה דנן, כך נטען, העותר לא הוכיח את העילה האמורה. המשיב ממשיך להכחיש את פליליות מעשיו, איננו מתחרט עליהם, איננו סבור כי הוא זקוק לטיפול, ועניינו היחיד בטיפול הוא לצורך יציאה מן הכלא.

23.         העותר מוסיף ומחווה עמדתו כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירות שבהן הורשע המשיב, לחומרת נסיבות ביצוען, ולתוצאותיהן. העותר סבור בהקשר זה כי דעת הרוב בוועדה לא נתנה משקל ראוי לפגיעה הקשה באמון הציבור במערכת המשפט, בשל היחס הבלתי ראוי שנוצר בין היבטי החומרה שבעבירות, אותן הגדיר בית משפט זה כמעוררות שאט נפש, ובין תקופת המאסר שיישא המשיב בפועל, אם ישוחרר כעת.

24.         המתלוננת והאיגוד, הן העותרות בבג"ץ 6096/11, פנו לבית משפט זה בסמוך לאחר שהעותר עשה כן. הן סומכות ידיהן ככלל על עמדת העותר, אך מבקשות לשיטתן להשמיע את קולה המיוחד של המתלוננת בהליך, כמי שנפגעת ישירות מן ההחלטה על השחרור המוקדם.

25.          העותרות מדגישות את חשיבות עמידתה של ועדת השחרורים, הן זו הצבאית הן זו האזרחית, על מצבה של נפגעת העבירה. הן גורסות כי הוועדה לא נתנה משקל מספיק למצבה הקשה של המתלוננת ולחשש לפגיעה עתידית בה כתוצאה משחרורו המוקדם, לא רק במישור הפיזי, כי אם גם בזה הנפשי.

26.         העותרות מטעימות עוד כי שחרורו המוקדם של המשיב משדר מסר בעייתי ביותר לנפגעות תקיפה מינית, ומגלם התייחסות מקלה למורשעים בעבירות מין. בכך נפגע לדעתן האינטרס הציבורי שנפגעות תקיפה מינית אכן יתלוננו על תוקפיהן. כן גורסות העותרות כי השיקולים הצבאיים, שהיה על ועדת השחרורים לשוקלם, צריכים היו לכלול את השיקול של מיגור התופעה של פגיעות מיניות בצה"ל, ואת מיצוי הדין עם קצין בכיר שסרח.

27.         המשיב, בתגובתו המקדמית, סמך ידיו, כמובן, על עמדתה של דעת הרוב בוועדת השחרורים. נעמוד עתה על עיקרי טענותיו.

המשיב מטעים כי הוא הביע נכונות להשתתף בכל תכנית שתוצע לו, אך בהיעדר הודאה מצדו – לא הציעו לו מב"ן ושב"ס כל תכנית שיקום שהיא. דרישתה של ועדת השחרורים בהחלטתה השנייה, כי מב"ן יפעיל ללא דיחוי תכנית שיקומית דו-שלבית לעברייני מין מכחישים דוגמת המשיב – נדחתה. בנסיבות אלה, טוען המשיב, יש ליתן משקל רב לעובדה שהוא הציג בפני הוועדה תכנית שיקום אזרחית רצינית ומקצועית, שלטענתו יש לה סיכויי הצלחה גבוהים. הוא טוען כי נכונותו להשתלב בתוכנית זו איננה רק פרי רצונו להשתחרר מכלאו, כי אם הבנתו שהוא זקוק לתכנית שיקום המתאימה עבורו, דוגמת זו שבנה עבורו ד"ר שני, המעריך כי קיים פתח לשיקומו של המשיב. המשיב אף מדגיש את השינוי המסוים שאיתר מב"ן בהתייחסותו לעבירות, היכול ללמד על סיכויי שיקומו המשופרים.

אשר למסוכנותו, שעליה עמד מב"ן בחוות דעתו, גורס המשיב כי אין בה כדי להצדיק את מניעת שחרורו. לסברתו החשש כי מסוכנות זו תמומש נמוך משעה שידועה לכל ההיסטוריה של המשיב. הוא מוסיף כי בצו הפיקוח, שבכפוף אליו ישוחרר, ניתן אף למנוע ממנו לעסוק בעיסוקים שבהם יימצא בעמדת כוח וסמכות כלפי אחרים.

28.         בתום הדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 30.8.2011 ולאחר ששמענו את טענות הצדדים החלטנו להוציא צו על תנאי, כמבוקש בשתי העתירות, והורינו כי שחרורו של המשיב ממאסרו יעוכב עד למתן הכרעה סופית בעתירות. בהחלטה נקבע עוד כי העותר – שמפיו למדנו כי לכאורה קיימת אפשרות לשילובו של המשיב בתוכנית שיקום כלשהי – יפרט מהי אותה תוכנית השיקום העומדת כיום בפני המשיב. המשיב מצדו נתבקש לפרט בתצהיר תשובתו את עמדתו לגבי האפשרות ליטול חלק בתוכנית השיקום מטעם שב"ס.

29.         בהודעתו חזר העותר על עמדתו, הנסמכת על עמדת מב"ן ושב"ס, שלפיה הכחשת המשיב את עבירותיו והיעדר המוטיבציה מצדו להשתלב בטיפול הן שמנעו את אפשרות שילובו בהליך שיקומי עד כה. עם זאת טען העותר שאם המשיב יודיע כי הוא מעוניין להשתלב בהליך טיפולי ניתן יהיה לשלבו בהליך טיפול קבוצתי דו-שלבי: בשלב ראשון ישולב המשיב בקבוצה פסיכו-חינוכית בכלא (תוך ביטול שחרורו המוקדם, כמובן), קבוצה שתגביר את הבנתו לבעיותיו ולצורך הטיפולי שלו. אם יצליח המשיב בטיפול בשלב זה – ניתן יהיה לשלבו בקבוצה ייעודית לטיפול בעברייני מין. העותר שב ומדגיש כי כל עוד לא החל המשיב בהליך טיפולי כלשהו, בכל מקרה אין מקום לשחרר את המשיב, המסוכן לציבור.

30.         המשיב טען מנגד כי עמדתם של מב"ן ושב"ס היא עקבית: ללא הודאה אין תוכנית שיקום. המשיב מטעים עוד שהפנייתו להליך הטיפולי בשב"ס כיום, לאחר שכבר בעבר הוא הביע נכונות, לדבריו, להשתלב בכל הליך טיפולי – תביא לכך שעל מנת להשלים את ההליך בין כותלי בית הכלא יהיה עליו "לבקש" להאריך את מאסרו. בא-כוח המשיב אף הוסיף בפנינו והגדיר את התוכנית הפסיכו-חינוכית כ"לעג לרש", ובלתי נחוצה בעליל לאדם רב כישורים כמרשו. בנסיבות אלה, נטען בתמצית, צדקה הוועדה בבכרה להפנות את המשיב להליך השיקום הפרטי, תוך שחרורו המוקדם.

31.         יצוין כי בתום דיון שני שהתקיים בפנינו, בתאריך 3.10.2011, הצענו לצדדים לבחון אפשרות שלפיה חלף ההחלטה השלישית, יורשה ד"ר שני להיכנס לכלא כדי להעניק טיפול פרטני למשיב, לתקופה של ארבעה חודשים, הצדדים יוכלו למסור בסיום הטיפול חוות דעת עדכנית לוועדה, והוועדה תיתן החלטה חדשה במכלול. הצעה זו נדחתה על-ידי העותר והמשיב גם יחד, בעוד שהעותרות הביעו בה תמיכה. העותר גרס בהקשר זה כי סיכוייה של תוכנית פרטית (להבדיל מתוכנית קבוצתית) – אינם גבוהים. הוא טען שככלל אף אין לאשר לאסיר טיפול פרטי, כאשר קיימת חלופה ששב"ס מציע אותה. המשיב מצדו צירף את מכתבו של ד"ר שני, שגרס גם הוא כי טיפול בקבוצה עדיף על טיפול פרטני, שאיננו מתאים למשיב כאן, מה גם שמתקני השב"ס אינם מהווים לדידו סביבה טיפולית הולמת ואף מחייבים השקעת זמן בלתי סבירה מצדו. ד"ר שני הוסיף כי אם המשיב יבקש זאת – הוא יוכל לקבל טיפול פרטני אחת לחודש, במהלך חופשותיו, אף שזו איננה "הגישה האידיאלית" לשיטתו.

מכאן שהגיעה שעת הכרעה.

דיון והכרעה

32.         התערבות בית משפט זה בהחלטות של ועדות השחרורים, בין אם זו הצבאית (הפועלת מכוח חוק השיפוט הצבאי) ובין אם זו האזרחית (הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר) היא בגדר החריג לכלל. בית המשפט יתערב בהחלטת הוועדה רק אם מצא כי זו חרגה מסמכותה, או טעתה באורח חמור במלאכת האיזונים, או משנעלמו מעיני הוועדה שיקולים כבדי משקל שהיה עליה לשוקלם (ראו: בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721, 757 (1999) (להלן: עניין דותן); כן עיינו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001) (להלן: עניין שקולניק); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002)).

להלן נבחן איפוא האם המקרה שבפנינו נמנה עם החריגים לכלל, המחייבים התערבות בהחלטת דעת הרוב בוועדה.

ועדת השחרורים הצבאית ושיקוליה ל"עיון בעונש"

33.         ועדת השחרורים הצבאית הוקמה מכוחו של סעיף 509 לחוק השיפוט הצבאי. חבריה הם שלושה: שופט צבאי-משפטאי, שהוא יושב ראש הוועדה; אדם בעל נסיון בתחום הטיפול באסיר, שממנה שר הביטחון, וקצין בדרגת סגן אלוף ומעלה, שימנה הרמטכ"ל. תפקידה של הוועדה הוא: "לעיין בכל עונש מאסר חלוט שהוטל על ידי בית דין צבאי", ולהמתיקו, או להחליפו, ולו חלקית, בעונש מאסר על תנאי. זה המקום לציין שוב כי ראוי ששמותיהם של חברי הוועדה יירשמו הן בפרוטוקול והן בהחלטותיה.

34.         ועדת השחרורים הצבאית, כמוה כאזרחית, היא טריבונל כעין שיפוטי, שהוא בעל סמכות רבת חשיבות – להקל בעונש המאסר שבית המשפט מוסמך סבר כי על האסיר לשאתו. מכאן נגזרות חובותיה של ועדת השחרורים:

"בידי ועדת השחרורים נתונים המפתחות לדלתות הכלא, ואך טבעי הוא, כי השימוש במפתחות אלה ייעשה כראוי. על-כן, מוטלת על ועדת השחרורים החובה – במישור המהותי – לפעול בסבירות, בהגינות, ללא הפליה וללא שרירות. עליה לשקול שיקולים רלוואנטיים ושיקולים אלה בלבד. בדומה, מוטלת על הוועדה החובה – במישור הדיוני – לפעול על-פי כללי הצדק הטבעי, לבסס את מסקנותיה על עדויות בעלות ערך הוכחתי, ולנמק את החלטותיה במידת פירוט סבירה" (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לו(2) 688, 694-693 (1983).

35.         חוק השיפוט הצבאי, במובחן מחוק שחרור על תנאי ממאסר (החל ישירות רק על ועדות שחרורים "אזרחיות") איננו נוקב בשיקולים שעל ועדת השחרורים הצבאית לשוקלם. עם זאת, הפסיקה עמדה על השיקולים שעל הוועדה לעיון בעונש להעמיד לנגד עיניה, ואלו נחלקים לשתי קבוצות: השיקולים ה"אזרחיים", אלו שוועדת השחרורים האזרחית מצווה לשוקלם ואשר מוחלים בדרך של היקש גם בעניינה של הוועדה הצבאית, והשיקולים ה"צבאיים", הייחודיים לוועדה הצבאית (עיינו: עניין דותן; בג"ץ 2472/10 נוג'ידאת נ' הועדה לעיון בעונש (לא פורסם, 14.6.2010)).

36.         השיקולים ה"אזרחיים", אלו המנחים ועדות שחרורים אזרחיות וצבאיות גם יחד, מנויים כיום בחוק שחרור על תנאי ממאסר, כפי שפורש בפסיקה. סעיף 3 לחוק האמור מורה כי אל לוועדת השחרורים לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף: "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". וכך נפסק בעניין סעיף זה: "התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור" (רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.05); להלן: עניין אבו צעלוק).

37.         סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מוסיף ומורה כי בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על-תנאי, הוועדה תשקול אף: "את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". הסעיף מונה גם נתונים שהוועדה יכולה לבוחנם לצורך האמור, ובהם, בין היתר: העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר ונסיבותיה; תקופת המאסר שנגזרה עליו; נתונים אישיים של האסיר וכן החלטות קודמות של וועדות בעניינו של האסיר.

38.         סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר מוסיף ונוקב בשיקולים "מיוחדים" שיש לשוקלם בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף, והוא קורא כך:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".

          יצוין כי סעיף זה יישב במידת מה את מחלוקת הפוסקים שנתגלעה בפסק הדין בעניין שקולניק, פסק דין אשר חוק שחרור על תנאי ממאסר הותקן בסמוך לאחר נתינתו.

39.         בנוסף לשיקולים ה"אזרחיים" שעליהם עמדנו, מחויבת ועדת שחרורים צבאית לשקול אף שיקולים "צבאיים". הוועדה לעיון בעונש פועלת במסגרת הצבא. קיומה הוא פועל יוצא של חוק השיפוט הצבאי, על ההסדרים המיוחדים שבו, הנובעים מהכרת המחוקק כי בענייני צבא: "דרושים הסדרים מיוחדים, בגלל האופי המיוחד של השירות הצבאי, המשמעת והכפיה ההכרחיים לשם קיומו" (ד"נ 13/75 מפקד משטרה צבאית חוקרת נ' פלוני, 623-622 (1976)). מכאן נגזרת חובתה של ועדת השחרורים הצבאית לשקול, בין היתר, שיקולים הייחודים לצבא, וזאת בדומה לשיקולים שעל בית הדין הצבאי להעמיד לנגד עיניו בבואו לגזור את עונשו של מי שהורשע מכוחו של חוק השיפוט הצבאי: "הענישה בצבא, וכמותה ה'עיון בעונש', כזו כן זה, השניים ייגזרו מאופיו וממהותו של שירות בצבא, מן ההשלכות הייחודיות הנודעות למעשי-עבירה למיניהם שעה שמבצעים אותם לובשי-מדים או מי שכפופים הם למסגרת החש"צ" (עניין דותן, בעמ' 748). כל אלו מובילים לשיקולים הייחודיים שעל ועדת השחרורים הצבאית להעמיד לנגד עיניה, ושאותם מנה השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין דותן, בבחינת רשימה שאיננה סגורה, כך:

"שיקולי המורל בצבא; שיקולי הלכידות החברתית; אמון חייל בחייל וחייל במפקד; חוסנו של הצבא; השפעתה של ההחלטה על הלוך הרוחות בצבא"

40.         להלן נבחן אילו שיקולים העמידה דעת הרוב בוועדה לנגד עיניה, מה משקל נתנה להם, והאם התעלמה משיקולים אשר שומה היה עליה לשוקלם.

סוגיית היותו של המשיב ראוי לשחרור ממאסר

41.         נידרש ראשית לקיום התנאי של היות המשיב "ראוי לשחרור ממאסר", שעניינו כאמור ב"היבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו" (עניין אבו צעלוק). בדעת הרוב בהחלטה השלישית של הוועדה ניתן לאתר שלוש התייחסויות לעניין שאלת היותו של המשיב ראוי לשחרור, שלהלן נעמוד עליהן ועל תוקפן:

(א)     דעת הרוב ציינה לגבי המשיב כי "בכלא התנהגותו ללא דופי". באת-כוחו של העותר אמנם חלקה על קביעה זו בדיון לפנינו, אולם בהיעדר אסמכתה לטענתה – נניח כי צדקה דעת הרוב בקביעתה זו. מדובר אכן בשיקול שהוא תנאי הכרחי, אך רחוק מלהספיק – לשחרור המוקדם.

(ב)     דעת הרוב הביע סברתה כי המשיב: "למד את לקחו מריצוי תקופת המאסר עד כה", והוסיפה עוד כי המשיב: "ציין גם בפנינו כי הבין שטעה בניצול מרותו במסגרת הצבא ביחסיו עם המתלוננת ולמד מטעות זו".

קביעה זו מוקשית. מובן שאם אסיר מפסיק להכחיש את העבירות שבהן הורשע, מבין את פליליות מעשיו, מפנים את החומרה שבהם, ומכה על חטא – יהיה בכך נימוק בעל משקל לטובת שחרורו של האסיר. הקושי כאן, למרבה הצער, הוא שלעמדת הרוב בעניין לימוד הלקח והבנת הטעות – אין עיגון בעובדות. התקשיתי למצוא בפרוטוקול דיוני הוועדה ביטוי לכך שהמשיב אכן הבין את הפסול שבמעשיו. הודאתו היחידה של המשיב לגבי "טעות" כלשהי היא באשר לקיום "רומן" (כתפיסתו), או יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, "טעות" שעליה אין הוא מתכוון לחזור (ראו לדוגמה: ע/12, עמ' 5, 7)). אין קשר בין "טעות" זו, שבה הכיר המשיב, לבין הודאה בכך שטעה עת ניצל לרעה את מרותו. מקל וחומר שאין בדברי המשיב משום הכרה ב"טעות" שעשה עת עבר את העבירות שבהן הורשע.

עסקינן איפוא במי שביצע במי שסרה למרותו סדרה ארוכה של עבירות מין מן החמורות, וכפי שאנו לומדים ממעריכי המסוכנות – עדיין איננו מצליח להבין כלל ועיקר את פליליות מעשיו, גם לאחר אותו "שינוי קטן מאד" שחל בהכחשתו הגורפת. דעת הרוב מנועה היתה איפוא מלזקוף לזכותו של המשיב כל לימוד "לקח" על-ידו, או הבנה של חומרת מעשיו.

(ג)      חרף הדברים שנכללו בדעת הרוב על כך שהמשיב למד את לקחו והבין את טעותו, נראה שגם דעת הרוב היתה ערה לכך שהמשיב נותר למעשה במצב של הכחשה של פליליות מעשיו. עם זאת, דעת הרוב לא מצאה בכך פסול מיוחד, הגורע ממידת היותו של המשיב ראוי לשחרורו, בהבהירה כי: "דעת הרוב סבורה כי למבקש חירות מחשבתית באשר לתפיסת מעשי העבירה בהם הורשע, ולהמשיך לכפור במעשי העבירה חרף הרשעתו, והדבר מעוגן בפסיקה (ראה רע"ב 5911/10 ...)". חוששני כי בכך גילתה דעת הרוב פנים שלא כהלכה, הן בפסק הדין שאליו הפנתה דעת הרוב (רע"ב 5911/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 20.2.2011), והן בפסיקה ככלל.

בעניין רע"ב 5911/10 הבהיר חברי, השופט א' רובינשטיין כך:

"גם אם המבקש זכאי סובייקטיבית לעמדתו באשר לעבירותיו, בגדרי חרות המחשבה, הנה לועדת השחרורים ולבית המשפט אין אלא מה שעיניהם רואות, ומה שעיניהם רואות הוא הרשעה חלוטה בעבירות מין חמורות, אשר נענשו בעונש חמור" (שם, בפיסקה י"ד להחלטה; כן ראו שם, בפיסקה י"ב להחלטה).

          הווה אומר: איש אמנם לא ימנע מעבריין מין להחזיק בתפיסתו הסובייקטיבית את מעשיו, אפילו זו עומדת בסתירה חזיתית לפסק הדין שהרשיע אותו. אולם הכחשת המעשים שבהם הורשע עלולה בהחלט לעמוד תעמוד לרועץ לאסיר המבקש את שחרורו המוקדם, בבחינת היותו "ראוי" לשחרור שכזה.

יודגש: חוק שחרור על תנאי ממאסר איננו שולל אמנם מניה וביה אפשרות להיעתר לבקשתו של אסיר-מכחיש לשחרור מוקדם. למעשה, החוק איננו מונה מפורשות את שאלת התייחסותו של האסיר (שאיננו אסיר-עולם) למעשים שבהם הורשע כאחד משיקולי הוועדה (השוו ודייקו: סעיף 10(ב) לחוק, הקובע לגבי אסיר עולם בלבד כי הוועדה תשקול, בין היתר: "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו"; ראו: רע"ב 3686/10 גנאמה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 9.12.2010)). ברם עמידתו של אסיר על כך שלא ביצע את המעשים שבהם הורשע עלולה בהחלט להיות אבן נגף בדרכו לשחרור מוקדם. לאסיר הרי לא עומדת זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. השחרור המוקדם איננו זכות, כי אם פריבילגיה (ראו: רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 21.2.2007); להלן: עניין נג'ידאת). כיוון שבפריבילגיה עסקינן, על האסיר מוטל הנטל לשכנע את ועדת השחרורים כי הוא ראוי לשחרור כאמור, וכן כי לא יסכן בכך את שלום הציבור (ראו: עניין נג'ידאת). הפריבילגיה של שחרור מוקדם: "ניתנת למי אשר ראוי לה, בין היתר על-פי ההתרשמות מהבנתו את המעשים בגינם נידון למאסר והפנמתו את הפסול שבהם" (ע"פ 1732/10 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2011), חוות דעתה של השופטת ע' ארבל). הנה כי כן אף ששאלת ההכחשה של המעשים איננה נזכרת מפורשות כשיקול נפרד בחוק שחרור על תנאי ממאסר, הרי ש:"מובן שהיא אינה נעדרת מן התמונה המוצגת בפניה – היא כרוכה באפשרות לשלב את האסיר במסגרת שיקומית ובבחינת הפנמתו את חומרת המעשים והפסול שבהם, כמו-גם בבחינה האם נטל אחריות על מעשיו" (שם).

מן המקובץ עולה כי צדקה דעת הרוב בקובעה כי המשיב זכאי לחירות מחשבתית ביחס לתפיסת מעשיו, אולם היא שגתה בהתעלמה מכך שתפיסתו של המשיב את מעשיו והיעדר החרטה וההפנמה של פליליות מעשיו מהווים שיקול משמעותי נגד שחרורו, אשר רק שיקולים נוגדים וכבדי משקל (שלעת הזו אינם קיימים, כפי שיובהר להלן) יוכלו לגבור עליהם.

בפרט מוקשית תפיסתה של דעת הרוב שעה שאת השאלה האם המשיב ראוי לשחרור היה עליה לשקול, בראש ובראשונה, על רקע: "העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה" (סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר), ובענייננו המדובר בעבירות מן החמורות שבספר החוקים.

42.         לסיכום תת-פרק זה: עבריין מין סדרתי, אשר איננו מפנים את פליליות מעשיו ואת חומרתם, איננו מבין את האסון שהמיט על קורבנו, איננו מביע חרטה, איננו סבור שהוא נזקק לשיקום דרכיו – איננו מסוג האסירים שככלל יש לשחררם שחרור מוקדם, אלא אם עומדים לזכותו טעמים נוגדים וכבדי משקל. דעת הרוב לא הציגה כל נימוק בעל משקל ממשי אשר יסתור בשלב זה הנחה זו, וחלק מן הנתונים שעליהם הסתמכה – שגויים.

סוגיית מסוכנותו של המשיב

43.         נפנה עתה לדון בנדבך נוסף ומרכזי בשאלת התאמתו של האסיר לשחרור מוקדם, זה הנוגע לאינטרס הציבורי: מידת מסוכנותו של האסיר אם ישוחרר.

(א)       התייחסות דעת הרוב לעמדת מעריכי המסוכנות את מסוכנות המשיב

44.         ועדת השחרורים הצבאית מנועה מלהחליט על עיון בעונשו של עבריין מין כאמור בסעיף 510(ד)(4) לחוק השיפוט הצבאי, אלא אם קיבלה הערכת מסוכנות עדכנית, כאמור בחוק הגנה על הציבור (ראו: סעיף 511(ג) לחוק השיפוט הצבאי). כלל זה דומה לכלל בחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקבוע כי תנאי לשחרור על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין הוא קבלת חוות דעת מגורם מוסמך, שלפיה האסיר איננו מסוכן לציבור (ראו: סעיף 12(א) לחוק זה). הגיונו של הכלל ברור: ועדת השחרורים איננה יכולה לשלח לחופשי עבריין מין, מבלי לתת דעתה לשאלה עד כמה הוא מועד לשוב ולפגוע בציבור, ועד כמה תהא פגיעתו רעה.

45.         ראוי להעיר כי חוק השיפוט הצבאי איננו אוסר מפורשות על ועדת השחרורים הצבאית להקדים את שחרורו של עבריין מין, אם עמדת מעריכי המסוכנות בעניינו היא שהאסיר עודנו מסוכן (כן השוו: סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר). עם זאת ברור שעל ועדת השחרורים לבחון ביסודיות האם נסיבות המקרה שבפניה הן חריגות עד כדי כך שקמה הצדקה לסטות מעמדת גורמי המקצוע, ולאפשר לעבריין המין המסוכן לצאת לחופשי (ראו והשוו: רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 424, 431-430 (2003); רע"ב 2140/11 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.1.2011; להלן: עניין נגר)). מובן גם שעל ועדת השחרורים לבאר ולנמק את החלטתה לסטות מעמדת גורמי המקצוע (ראו: עניין נגר; רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 603, 610-609 (2003)).

משנה זהירות זה בשחרור אסיר שמב"ן העריכה שמסוכנותו איננה נמוכה נדרש גם נוכח המציאות בשטח, המלמדת על שיעורי רצידיביזם גבוהים אפילו בקרב אסירים שוועדות שחרורים העריכו כי מסוכנותם נמוכה כל צרכה על מנת להצדיק את שחרורם. דו"ח עדכני שערך מרכז המידע של הכנסת מלמד על כך שכשליש מן האסירים שזכו לשחרור מוקדם נשלחו למאסר נוסף בפועל בתוך חמש שנים משחרורם מהמאסר הקודם (ראו: דו"ח מתאריך 4.7.2011 שעניינו "נתונים בנושא שיקום אסירים", באתר: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02890.pdf; להלן: הכנסת, דו"ח שיקום אסירים)). אם זהו המצב בקרב אסירים שמסוכנותם הוערכה (למצער – על-ידי הוועדה) כנמוכה, ודאי שזהירות מיוחדת נדרשת טרם שישוחרר מי שמב"ן העריכה כי המסוכנות איננה נמוכה.

46.         על רקע האמור נפנה לבחון את שאירע בענייננו. כאן ציינה דעת הרוב בוועדה כי בסיס עיקרי להחלטה לשחרור המשיב היא "רמת המסוכנות הנמוכה, ככלל, הנשקפת כעת על פי עמדת מעריכי המסוכנות, מ[המשיב]".

חוששני כי נקודת מוצא עובדתית זו של דעת הרוב איננה בעלת עיגון בחוות הדעת של מי ממעריכי המסוכנות. בחוות הדעת שנמסרה לוועדה בידי מעריכת מסוכנות לקראת החלטתה הראשונה, צוין כי מסוכנותו של המשיב היא "נמוכה-בינונית" (ע/8, פסקה אחרונה). כך ציינה גם מעריכת המסוכנות שמסרה את חוות דעתה לוועדה לקראת החלטתה השנייה, כששה חודשים מאוחר יותר (ע/12, פסקה אחרונה). חוות הדעת של אותה מעריכת מסוכנות, שניתנה לקראת ההחלטה השלישית של הוועדה (ההחלטה, מושא העתירות), היתה מפורטת מעט יותר: "רמת מסוכנות נמוכה לקורבנות מזדמנים ו... רמת מסוכנות נמוכה-בינונית כלפי קורבנות כלפיהן מצוי בעמדת סמכות וכוח" (ע/16, פסקה אחרונה).

ד"ר שני, מצדו, לא נדרש לשאלת הערכתו את המסוכנות הנוכחית של המשיב, ובעדותו בפני הוועדה לעיון בעונש הדגיש כי כמטפלו האפשרי בעתיד של המשיב אין זה אתי כי יעסוק בהערכת מסוכנות המשיב. עם זאת ד"ר שני לא חלק בחוות דעתו ובעדותו על הערכות הגורמים השונים במב"ן, שלפיהן "... המסוכנות לצורך שחרור (דהיינו לטווח ארוך) הוערכה כנמוכה-בינונית" (עמ' 9-8 לחוות דעתו (ע/13); עמ' 5, ש' 248-240 לעדותו (ע/7)).

נוכח האמור אין בסיס להנחת היסוד העובדתית של דעת הרוב בעניין "רמת המסוכנות הנמוכה, ככלל, הנשקפת כעת על פי עמדת מעריכי המסוכנות ...". רמת המסוכנות לטווח הארוך, שהיא העיקר כאן – איננה נמוכה כאמור. כמו כן אין עיגון מספק לאותה הנחה כאילו "כעת" חל שינוי כלשהו בהערכת מעריכי המסוכנות. חוות הדעת האחרונה אמנם קבעה כי קיים "שינוי קטן מאד" בתובנות המשיב את עיוותי החשיבה שלו, אך שינוי זה לא היה בו כדי לשנות את הערכת מב"ן באשר לרמת מסוכנותו כלל ועיקר.

47.         הנה כי כן בסוגייה שמהווה וצריכה להוות נדבך מרכזי בהחלטת הוועדה לעיון בעונש יצאה דעת הרוב מהנחת יסוד הנחזית בשלב זה כבלתי מבוססת. אין מדובר אפילו במצב שבו דעת הרוב מציינת בדייקנות (כפי חובתה) את עמדת מעריכי המסוכנות, ואז מנמקת מדוע יש לפעול בניגוד לעמדה זו. כבר מטעם זה החלטת הוועדה איננה יכולה לעמוד.

(ב)        סטיית הוועדה מעמדת מעריכי המסוכנות – ללא הנמקה, ותוך היזזקות לנתונים בלתי מדויקים, או בלתי רלבנטיים

48.         בהיעדר הכרזה מפורשת של דעת הרוב על כוונתה לסטות מעמדת מעריכי המסוכנות במב"ן, קשה לבחון את ההצדקה לסטייה האמורה. עם זאת, כיוון שדעת הרוב מנתה נתונים שונים היכולים להצביע על כך שמסוכנות המשיב היא נמוכה (בלא להתייחס מפורשות לחוות דעת מעריכי המסוכנות), נבדוק, בבחינת למעלה מן הצורך, האם נתונים אלה – שנעמוד על העיקריים שבהם – היה בהם כדי להצדיק את הסטייה מעמדת מב"ן.

(א)     כראיה למסוכנותו הנמוכה של המשיב, ראתה דעת הרוב לנכון לציין כי: "חרף פיקוד ארוך שנים על חיילות רבות הסתבך במעשי עבירה עם קורבן אחד, במסכת עבירות ואירועים שמחלקה זוכה".

על כך יש לומר בפשטות: העובדה שמפקד בצבא הורשע באינוס חוזר ונשנה של קורבן אחד 'בלבד' ודאי איננה אמורה להפיס את הדעת שמדובר באדם שאיננו מסוכן, או שהוא לא יחזור על מעשיו בעתיד, כאשר תיקרה בפניו הזדמנות מתאימה.

(ב)     כפי שצוין לעיל, דעת הרוב הוסיפה בחוות דעתה ביחס למשיב כי הוא: "ציין גם בפנינו כי הבין שטעה בניצול מרותו במסגרת הצבא ביחסיו עם המתלוננת ולמד מטעות זו" – נתון שנועד ללמד גם על ההפחתה במסוכנותו של המשיב. כמובהר לעיל, המדובר בנתון שאין לו עיגון עובדתי. הוא עומד בסתירה להכחשתו העקבית של המשיב את פליליות המעשים שבהם הורשע, ולעמדתו כי לא חטא בדבר פרט ל"טעות" של קיום "רומן" מחוץ לנישואין.

(ג)      דעת הרוב ראתה לנכון לציין כי: "תוצאת הכרעת הדין היא שהאסיר קיים יחסי מין עם אותה מתלוננת בנסיבות בהן יכול היה לסבור שהיא מסכימה למעשים, זאת אחרי סדרת מעשי אינוס כלפיה. זוהי התרחשות נדירה המלמדת על מזעור הסיכון למצב ייחודי ונדיר".

          אמירה זו איננה מתיישבת עם האמור בפסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, ואף לא עם האמור בהחלטתו של בית משפט זה בעניינו של המשיב. ה"חריג" היחיד הוא שבית הדין לערעורים נכון היה לקובעו לטובת המשיב היה שלמרות שהוא בעל את המתלוננת שוב ושוב ללא הסכמתה, הרי שקיים ספק סביר שמא מנקודת מבטו הסובייקטיבית והמעוותת (כך בית הדין) – המשיב היה סבור במקרים שלאחר השחרור מהצבא כי המתלוננת שינתה טעמה ומסכימה עתה לכך שיבעל אותה. "חריג" זה ודאי איננו יכול ללמד על כך שמעשי המשיב היו פרי "התרחשות נדירה", כסברת דעת הרוב (השוו: החלטתי ב-בש"פ 7057/09 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם, 13.12.2010)). כעולה מפסק הדין, יותר מתריסר פעמים ניצל המשיב את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, אנס את המתלוננת וביצע בה מעשים מגונים, כאשר ברור מעבר לספק סביר שהיה מודע אז לאי-הסכמתה למעשיו. כפי שקבע בית משפט זה, המשיב: "מעל באמון שניתן בו, והפך, במשך תקופה ארוכה, חיילת צעירה ותמימה שהוצבה לשרת ביחידתו, למטרה נוחה וזמינה כדי לפרוק בה את תאוותו". חרף כל זאת המשיב עודנו סבור שכל חטאו הוא שקיים "רומן מחוץ לנישואין". לא ברור איפוא מניין למדה דעת הרוב בוועדה כי המדובר ב"התרחשות נדירה המלמדת על מזעור הסיכון למצב ייחודי ונדיר", ומניין היא שואבת ביטחון שבמקרה הבא שבו תקרה ההזדמנות בפני המשיב המשוחרר מכלאו הוא לא יבקש לקיים יחסי מין עם מישהי שהוא בעמדת סמכות או כוח כלפיה, אף בלא הסכמתה, בניגוד לחוות הדעת המקצועית הקובעת שבנסיבות אלה רמת הסיכון היא: "נמוכה-בינונית".

(ד)     חברי הרוב בוועדה הטעימו עוד כי הם: "נתנו משקל לכך ש[המשיב] מצוי בסבב חופשות ממושכות (72 שעות כל פעם) ולא הסתבך במאום במהלך אותן החופשות".

          המדובר בנתון דל משקל. חוות הדעת העדכנית מטעם מב"ן שהונחה בפני הוועדה קבעה כאמור: "רמת מסוכנות נמוכה לקורבנות מזדמנים ו... רמת מסוכנות נמוכה-בינונית כלפי קורבנות כלפיהן מצוי בעמדת סמכות וכוח" (ע/16, פסקה אחרונה). הסכנה שמב"ן מתריעה מפניה איננה מסוכנות ל"טווח קצר" – במפגשים קצרים עם מכרים, או במפגש מקרי עם עוברי אורח, מן הסוג שכיום יכול להתרחש בגדרי חופשותיו של המשיב מן הכלא, שהן קצרות מועד ובתנאים מגבילים. החשש האמיתי שהביעה מעריכת המסוכנות מטעם מב"ן, ואשר דעת הרוב לא התמודדה עמו, היא המסוכנות ל"טווח ארוך": שלאחר שחרורו מן הכלא, ואם יעמוד המשיב שוב בעמדה של סמכות וכוח כלפי מישהי – הוא עלול לחזור על מעשיו. מטבע הדברים, אסיר היוצא לחופשה בת 72 שעות איננו מגיע לעמדות סמכות וכוח כלפי מאן דהוא, ולפיכך העובדה שבמהלך חופשותיו הקצרות לא הסתבך המשיב בפלילים, איננה משמעותית.

49.         לסיכום עמדתה בעניין מסוכנותו של המשיב קבעה דעת הרוב כי: "בנסיבות אלה סבורים רוב חברי הוועדה כי החשש שהמשיב ישוב על מעשיו, בייחוד נוכח המסוכנות הנמוכה, הינו חשש ערטילאי שאינו מעוגן בדבר".

          כמבואר לעיל, מסוכנותו של המשיב, להערכת הגורמים המקצועיים האמונים על קביעת עמדה בעניין זה – איננה נמוכה, והטעמים שמנתה דעת הרוב כבסיס לקביעתה הסותרת, שעמדנו על עיקרם – לאו טעמים הם. הנה כי כן גם מטעם זה – אין לקבל את עמדתה של דעת הרוב בוועדת השחרורים.

נפקות אי-שילובו של המשיב בתוכנית טיפולית בכלא

50.         סוגיית שיקומו של האסיר היא בעלת משקל רב בהחלטה בעניין שחרור מוקדם, והיא קשורה הן להיבט האישי (האם האסיר ראוי לשחרור), הן הציבורי (האם האסיר מסוכן לציבור). נפנה עתה לבחון את דרך התייחסותה של דעת הרוב לשיקול זה.

51.         מעיון בהחלטת הוועדה, כפי שגם עולה מהחלטות קודמות שלה, שהצדדים הביאו מהן, עולה כי טעם מרכזי של דעת הרוב לשחרור המוקדם הוא סירוב מב"ן לקיים את החלטתה הקודמת של הוועדה: " ... להפעיל ללא דיחוי תוכנית שיקומית דו-שלבית לעברייני מין מכחישים כדוגמת האסיר". יוזכר כי מב"ן לא הגיבה כלל בתחילה להוראת הוועדה בהקשר זה, דבר שזכה לביקורת נוקבת של הוועדה, ובהמשך הבהירה מב"ן כי אין היא מפעילה תוכנית טיפולית לעברייני מין מכחישים נוכח סיכויי ההצלחה הנמוכים של תוכנית שכזו, שאינם מצדיקים את ההשקעה הרבה של כוח אדם מקצועי ומיומן בתוכנית מעין זו (ע/15). לדידה של דעת הרוב, סירוב מב"ן לשילוב המשיב בתוכנית טיפולית בין כותלי הכלא, בשילוב עם קיומה של תוכנית שיקום פרטית, מצדיקים את שחרורו של המשיב.

52.         ראוי להעיר כאן כי חלק מביקורתה של הוועדה על הימנעות מב"ן מלהגיב להחלטותיה – יש לה ביסוס, למצער בהתעלמותה של מב"ן משך חודשים ארוכים מהחלטות הוועדה. עם זאת ברי שביקורת (גם אם מוצדקת) על דרך התנהלותה של מב"ן איננה מהווה לבדה בסיס משפטי איתן להיעתרות לבקשה לשחרור מוקדם. שחרור מוקדם איננו בבחינת "עונש" למב"ן, שכן מי שמושפע מן השחרור המוקדם הם האסיר והציבור.

נידרש איפוא מיד בסמוך למשמעות אי-שילובו של המשיב בתוכנית טיפולית בין כותלי הכלא. בפרק הבא נידרש לשאלת משקלה של תוכנית השיקום הפרטית, שהציע המשיב בהיעדר תוכנית טיפול מערכתית עבורו.

53.         בבואנו לבחון האם יש פסול בכך שמב"ן או שב"ס לא שילבו את המשיב בתוכנית טיפולית בין כותלי הכלא, יש לבדוק האם יש כלל תוכנית קיימת, שבה ניתן היה לשלב את המשיב אך הדבר לא נעשה, ואם אין תוכנית כאמור – האם מב"ן היתה חייבת ליצור תוכנית טיפולית מיוחדת למשיב.

54.         נדון ראשית באפשרות שילובו של המשיב בתוכנית טיפולית קיימת. עמדת מב"ן, המובאת כיום באמצעות העותר (ראו: השלמת טיעון מתאריך 14.9.2011), היא כי שילוב כזה איננו אפשרי כל עוד לא ישנה המשיב מגישתו. התוכנית הקיימת לאסירים ברמת המסוכנות הנמוכה-בינונית של המשיב מופעלת במסגרת שב"ס (ראו: ע/15, בסעיף 6), והיא דו-שלבית: תחילה תוכנית פסיכו-חינוכית להקניית "מיומנויות חיים", ובהמשך תוכנית ייעודית לטיפול בעברייני מין, אשר בתום השלב הראשון נמצא כי הם מסוגלים להפיק תועלת מטיפול כזה (לתוכנית זו יש דמיון מסוים, גם אם ודאי לא זהות, למוצע בתוכניתו של ד"ר שני). ברם כיוון שלטענת העותר ומב"ן – המשיב מכחיש את ביצוע העבירות שבהן הורשע ואיננו מגלה כל מוטיבציה להשתתפות בתוכנית הקיימת – אין מקום לשילובו בה.

55.         המשיב מלין בעניין זה כי הביע דווקא נכונות "ליטול חלק בכל תוכנית שיקום", אך הדבר נמנע ממנו, ולכן אין מנוס מלאפשר לו לפנות לאפיק טיפולי-פרטי מחוץ לכתלי בית הכלא. טענה זו, שדעת הרוב בוועדה אימצה, היתה יכולה אולי להיות בעלת משקל רב יותר אילו המשיב היה מפגין רצון אמיתי ומוטיבציה להשתתף בתוכניות השיקום הקיימות בשב"ס, אך נדחה. ברם מדו"חות מב"ן, שהונחו בפני הוועדה, עולה בבירור שלמשיב מעולם לא היה רצון אמיתי להשתתף בתוכנית טיפולית בכלא. לכל אורך הדרך, בכל אחד ואחד מן הדיונים בעניינו, הביע המשיב לפני מעריכי המסוכנות את סברתו כי אין הוא נזקק לטיפול כלשהו (ע/8; ע/12; ע/16, בהתאמה). כאשר הוא נשאל ספציפית על משמעות "מוכנותו" לטיפול הוא הבהיר ש"הוא לא חושב שיש לו בעייה כלשהי ולא חושב שזקוק לטיפול ובעצם מבקש טיפול לשם השגת רווח משני – שחרור ברשיון" (ע/16). למעשה המשיב כלל איננו טוען כי מב"ן ושב"ס מונעים ממנו אפשרות להשתתף בתוכנית קיימת בכלא, אלא שאין תוכנית מתאימה עבורו בלתי אם זו הפרטית שהציע. נזכיר כאן את דברי בא-כוח המשיב, שהגדיר בפנינו את החלק הראשון של התוכנית הקיימת בשב"ס כ"אחיזת עיניים" וכ"לעג לרש", כזו שאין כל טעם וצורך לשילוב מרשו במסגרתה.

56.         מן האמור אנו למדים כי עמדת העותר ועמדת המשיב מתלכדות – אין אפשרות לשילובו של העותר בתוכנית טיפולית קיימת, כל עוד לא ישתנו גישתו ותובנותיו של המשיב ביחס לצורך בטיפול הקיים. אמנם אין לזקוף לחובת המשיב את אי-השתתפותו בתוכנית השיקום הקיימת, שעה שמב"ן מסתייגת משילוב בלתי-מותנה של המשיב בתוכנית שכזו. ברם מן האמור עולה שאין גם לזקוף לזכות המשיב את נכונותו העקרונית להשתתף ב"כל תוכנית שיציעו לי", שעה שאין לו עניין אמיתי להשתתפות בכל תוכנית קיימת שהיא.

57.         נפנה איפוא לשאלה אחרת, והיא: מה נפקות העובדה שמב"ן לא הפעילה תוכנית טיפולית מיוחדת לעברייני מין מכחישים, כפי שהמליצה (ובפועל – הורתה) לה ועדת השחרורים בהחלטה השניה? התשובה לשאלה זו איננה פשוטה.

מחד גיסא מציגה מב"ן עמדה לפיה סיכויי ההצלחה של טיפול ייעודי בעברייני מין מכחישים הם נמוכים. מב"ן ושב"ס מעדיפים להשקיע את המשאבים המוגבלים עד מאד בטיפול הייעודי בעברייני מין שהפגינו תובנות למעשיהם ונכונות של ממש לעבור הליך שיקומי. המדובר בשיקול דעת מקצועי, שאין בתי המשפט נוטים להתערב בו (השוו: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678 (2003); להלן: עניין אל עביד). נזכור גם כי הוועדה איננה מוסמכת לחייב את מב"ן להפעיל תוכנית לעברייני מין מכחישים, אלא רק להמליץ למב"ן לעשות כן.

מאידך גיסא מצופה כי מב"ן תשקול בכובד ראש המלצות של הוועדה, ואף תבדוק – בחינה עקרונית ומתעדכנת – את הצורך והאפשרות לפיתוח תוכניות לעברייני מין מכחישים (ולחלופין – גם מתן אפשרות לעריכת טיפולים פרטיים לעבריינים כאלה בין כותלי הכלא). בהקשר זה נזכיר עמדתו של ד"ר שני (שאין אנו נדרשים לה לגופה, כמובן), כי קיימים מחקרים עדכניים המלמדים על כך שיש סיכוי לשיקום, או למצער לשינוי גישה ותפיסה, אף לעברייני מין מכחישים (ע/13, בעמ' 13). בחינה רצינית של האפשרות לשילוב עברייני המין המכחישים בתוכנית טיפולית מערכתית מתחייבת בעיקר מן העובדה שאי-שילוב העבריין המכחיש בתוכנית כלשהי דנה אותו כיום ככלל (בכפוף לחריגים של שיקולים נוגדים גוברים) לדחייה של בקשותיו לשחרור מוקדם (ראו: ע"פ 3705/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה כ"ד (לא פורסם, 26.1.2012)).

ברי כי העתירה הנוכחית איננה מתאימה לטעת מסמרות בשאלה האם חובה על מב"ן להפעיל תוכנית לעברייני מין מכחישים. נציין רק כי אי-קיומה של תוכנית כאמור משמעו שקשה לבוא חשבון עם עבריין מין מכחיש על אי-השתתפותו במסגרת טיפולית, שאיננה פתוחה בפניו. גם מכאן אנו למדים איפוא שהכחשה איננה אמורה לסגור את הדלת הרמטית בפני האסיר לבקש שחרור מוקדם ממאסר. עם זאת המצוקה שבה מצוי העבריין המכחיש, אשר הכחשתו מובילה לאי-טיפול מערכתי בו – אין משמעה גם שיש להורות מניה וביה על שחרורו. כפי שנקבע כבר בעניין אל עביד בהקשר לפריבילגיה אחרת – של יציאה לחופשה, הרי שחרף ההכרה ב"מעגל השוטה" שבו מצוי עבריין המין המכחיש, עמידתו על הכחשתו אכן עלולה למנוע ממנו פריבילגיה כאמור.

58.         מן המקובץ עולה כי לא קיימת, כנראה, לעת הזו אפשרות לשילוב המשיב בתוכנית הטיפולית המופעלת בשב"ס, שהוא איננו מותאם לה בהיותו עבריין מין מכחיש ואף איננו מעוניין להשתתף בה. כן מסתבר כי אין "לבוא חשבון" עם מב"ן על שלא השכיל להפעיל תוכנית לעברייני מין מכחישים, וזאת אף שראוי שיבחן, כאמור, את הצורך בהפעלת תוכנית שכזו, או מתן אפשרות לעבריינים מכחישים לעבור טיפולים פרטיים בין כותלי הכלא, בנסיבות המתאימות. הנה כי כן בתנאים הקיימים, משהציג המשיב חלופה לטיפול המערכתי, והוא ההליך השיקומי הפרטי, מחוץ לכותלי בית הכלא, יש לתת לכך משקל מסוים. מהו אותו משקל שיש לתת להצגתה של תכנית אזרחית-פרטית, והאם די בה להצדיק את שחרורו של עבריין המין המכחיש, בהשתלבה במכלול השיקולים שעל הוועדה להעמיד לנגד עיניה – לאלו נפנה עתה.

משמעותה ומשקלה של תוכנית השיקום הפרטית

59.         שחרור מוקדם של אסירים תוך הפנייתם לתוכנית שיקום פרטית, שאיננה בפיקוח הרשות לשיקום האסיר, איננו חריג (ראו לדוגמה הנתונים בדו"ח הכנסת, שיקום אסירים, בעמ' 3, שלפיו 15% מכלל האסירים שזכו שחרור מוקדם הופנו לתוכניות כאמור). ניתן גם לקבל שיש משקל מסוים לקיומה של תוכנית שיקום פרטית אפילו היא מוצעת על-ידי עבריין מין מכחיש. ברם מובן שהביטוי "תוכנית שיקום פרטית" איננו ביטוי קסם, שבהתקיימו יימוגו כל השיקולים הנוגעים למידת היותו של האסיר ראוי כיום לשחרור, או למידת מסוכנותו העדכנית של האסיר, בפרט כשמדובר בעבריין מין מכחיש. קיימים קשיים ניכרים, כלליים וספציפיים לענייננו, בהפיכת שיקול זה (בצד ההערכה השגויה של דעת הרוב את מסוכנות המשיב כנמוכה) – לנימוק עיקרי לשחרור המוקדם של המשיב. נעמוד עתה על כמה מקשיים אלה.

(א)     החלטת הוועדה מציבה את מכחישי העבירות במצב טוב משל המודים בביצוען: אם החלטת הוועדה תעמוד על כנה יוכל כל עבריין מין סדרתי לזכות מעתה בשחרור אף אם יכחיש את ביצוע העבירות, לא יהיה בידו עקב כך לעבור כל טיפול בין כותלי הכלא, ומסוכנותו תיוותר בעינה, והכל אם רק ישכיל להציג תוכנית שיקום פרטית, שאת סיכויי הצלחתה מי ישורנו. באופן בעייתי ביותר יהיה בכך כדי להציב את עברייני המין המכחישים במצב טוב יותר משל מי שהודו בביצוע העבירות, והחלו בהליך שיקומי בכלא. מי שהוא עבריין מין שהורשע, אשר מודה (בין אם בעת משפטו ובין אם לאחריו) בביצוע העבירה, יכול לדידה של מב"ן להתחיל בטיפול, בין אם במב"ן ובין אם במסגרת שב"ס, הכל בהתאם לרמת מסוכנותו. נכונותו של האסיר עבריין המין לעבור את ההליך השיקומי, דבקותו בהליך, מידת הצלחתו בהליך, והמסוכנות הנשקפת ממנו בתום ההליך – כל אלה יוכלו להיבחן על ידי מעריכי המסוכנות ולהוות שיקול מבחינת ועדת השחרורים בהחלטתה בעניין שחרורו המוקדם ממאסר. ברי שאם ההליך השיקומי טרם נסתיים, וודאי שאם כשל – יהיה בכך כדי להקשות על האסיר להצליח בבקשתו לשחררו ממאסר.

          לעומת זאת, לשיטת דעת הרוב בוועדה – יש לשחרר עבריין מין מכחיש, שבהתאם איננו יכול להשתתף בהליך טיפולי בשב"ס, על מנת שיוכל לפנות להליך שיקום פרטי. בניגוד לעבריין המין המודה, עבריין המין המכחיש יוכל להשתחרר בלא שיידרש להשתתף בהליך הטיפולי הממושך, ולא ייאלץ להוכיח כי ההליך הטיפולי צלח. הוא לא יצטרך לשכנע כי מסוכנותו פחתה, אלא רק שקיימת תכנית טיפולית פרטית, שייתכן שתצליח ותפחית ממסוכנותו. דרכו של עבריין המין המכחיש אל החופש תהיה סלולה דווקא משום שאיננו מודה, משום שאיננו מכה על חטא, משום שאין מב"ן מעריכה כי יש תוחלת בשילובו בתכנית טיפולית. גישה זו מוקשית עד למאד (ואינני נדרש פה כלל לבעייתיות הטמונה בפער שעלול להיווצר בין אסיר שהוא בעל אמצעים להשתלב בתכנית שיקום פרטית ולזכות עקב כך בשחרור מוקדם, לאסיר נעדר אמצעים שכאלה).

(ב)     היעדר התייחסות של דעת הרוב לקושי שבשיקום לאחר שחרור מן הכלא: אף שחוק שחרור על תנאי ממאסר מדבר בשיקול של "סיכויי שיקומו של האסיר" (סעיף 9 לחוק), הרי שמובן שעל הוועדה לבחון לא רק סיכויים עיוניים לשיקום עתידי, כי אם ובעיקר גם את הליכי השיקום שעבר האסיר, ואת מידת הצלחתם, ככל שיש בהם כדי להשליך על מסוכנותו של האסיר כיום, והסיכוי הקיים שיחזור לסורו. לא פשוטה היא איפוא החלטה לשחרר עבריין מין מכחיש, אשר לא עבר הליך שיקומי כלשהו נוכח סירובו להכיר בכך שהוא זקוק להליך שכזה, רק על יסוד תקווה כי הליך שיקומי פרטי מחוץ לכתלי בית הכלא יסייע לו. החלטה שכזו, במידה רבה, הופכת את היוצרות: במקום שהאסיר יחל בהליך שיקום וסיכויי שיקומו ייבחנו כעילה לשחרורו על יסוד הצלחתו באותו הליך, הרי שהוועדה משחררת את האסיר לאלתר לצורך השתלבותו בהליך שיקומי, שהצלחתו ודאי איננה בטוחה. ואכן ועדת השחרורים עצמה קבעה – בהחלטתה השנייה – כי המדובר בהיפוך היוצרות: "שהרי מושכלות החוק הן ששחרור ממאסר אמור להתרחש אחרי שיקום מלא או חלקי, ולא להפך" (ע/6, עמ' 6). בעמדת דעת הרוב, בהחלטתה השלישית של הוועדה, אין הסבר ממצה לשינוי בגישתה, ובכך היא לוקה.

          נוסיף כי קושי מיוחד יש בהחלטת הרוב נוכח העובדה שמסוכנותו של המשיב, לעת הזו, איננה נמוכה כאמור. הוועדה החליטה לשחרר את המשיב בלא ששוקם ובלא שמסוכנותו פחתה, על מנת שיחל בהליכי שיקום, שלא יוכלו להסתיים בהצלחה – עד כמה שניתן להבין מחוות דעתו של ד"ר שני אלא בעוד כשנתיים לפחות. הווה אומר: המשיב ייצא לחופשי אף שגלומה בו מסוכנות כלפי מי שהוא יהיה בעמדת סמכות וכוח ביחס אליה. מסוכנות ספציפית זו ספק רב אם ניתן יהיה להפיגה באמצעות צו פיקוח מכוח חוק הגנה על הציבור, ודעת הרוב אף לא התיימרה לקבוע תנאים קונקרטיים שיאפשרו את הפגת המסוכנות באמצעות צו פיקוח כאמור. הנה כי כן המשיב לא יחדל להיות מסוכן, אלא אם ישלים בהצלחה את הליך השיקום הפרטי בעוד זמן רב. הוועדה לעיון בעונש החליטה איפוא להוציא לחופשי מי שביצע עבירות מין חמורות, איננו מכיר בכך שחטא, לא עבר הליך שיקום והוא מסוכן וימשיך להיות מסוכן בעתיד הנראה לעין כלפי מי שהוא יהיה כלפיה בעמדת סמכות וכוח – והכל למעשה בזכות הליך השיקום הפרטי שהוא מתעתד לעבור. החלטה כזו איננה יכולה לעמוד.

(ג)      הזדקקות הוועדה לנימוק עדיפות שליחתו של עבריין לשיקום מחוץ לכלא, כאשר לא נותרה תקופה ארוכה להשלמת מאסרו: דעת הרוב גרסה כאמור כי "האינטרס הציבורי יצא מורווח אם ה[משיב] ישוקם, ומאידך הותרתו לריצוי פרק עונשי נוסף, ולו אף עד תום, לתקופה נוספת שאינה ממושכת ממילא על פי גזר דינו, לא תביא לכל תוצאה חברתית חיובית, שטרם הושגה" (ההדגשה במקור – ח"מ). ברם בית משפט זה קבע כי הנמקה מעין זו איננה תקפה. במקרה אחר, שם סברה ועדת שחרורים שנוכח תקופת המאסר הבלתי ארוכה שנותרה לאסיר, אשר גורמי המקצוע גרסו כי עודו מסוכן לציבור, ראוי לשחררו שחרור מוקדם ולאפשר לו להשתתף בתוכנית שיקום מחוץ לכתלי הכלא, נפסק כך:

"טעם זה לא הבנו פישרו. אם אמנם מסוכן הוא [האסיר] לציבור, כיצד זה שהוועדה מחליטה על שיחרורו המוקדם? ואם תרצה לומר:ב הרי ממילא ישתחרר [האסיר] ממאסרו בעוד עשרה חודשים, ואם כך יהיה מה לי שיחרורו עתה מה לי שיחרורו בעוד עשרה חודשים - ואין כל טעם שלא נורה על שיחרורו עתה - נזכיר אנו את דבר-ההלכה ולפיו שיקול זה אינו שיקול לגיטימי. בבוא יומו של [האסיר] להשתחרר, אכן ישתחרר ממאסרו, שזו הוראת הדין. אך אין להסיק מכאן לשיחרורו המוקדם, ביודענו את מסוכנותו לציבור. שיחרור על-פי דין בבוא הזמן אינו מלמד על שיחרור מוקדם קודם הזמן" (בג"ץ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים, גוש דרום (לא פורסם, 2.6.1999).
כן ראו: אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 177-176 (2003)).

(ד)     היעדר התייחסות של דעת הרוב לקשיים בסיכויי ההצלחה של תוכנית השיקום הפרטית: הוועדה קבעה נחרצות כי: "יכולתו של ה[משיב] להשתקם באמצעות תוכנית שיקום קיימת וברורה, כפי שהוצגה לנו הינה גבוהה, בשים לב להערכתו של ד"ר שני ולהסכמת ה[משיב] להשתתף באותה תוכנית". קביעה זו מתעלמת ממספר נתונים (ובל יתפרש האמור כגורע כלל ועיקר ממקצועיותו וענייניותו של ד"ר שני):

          ראשית, עמדת מב"ן, אף לאחר עיון בחוות דעתו של ד"ר שני, היא כי סיכויי שיקומו של המשיב עדיין אינם טובים נוכח היעדר המוטיבציה שלו לטיפול. נתון זה חייב התמודדות של הוועדה טרם קביעתה האמורה לעיל. בפרט כך כאשר מחוות הדעת של ד"ר שני עולה כי התוכניות לטיפול בעברייני מין מכחישים – שבעבר הוערך שכלל לא ניתן לטפל בהן – הן עדיין בגדר חידוש; מידת התועלת של תוכניות אלה להפחתת רצידיביזם: "זה משהו שיידרש לבחון אותו במחקר עתידי" (עמ' 14-13 לחוות הדעת); ד"ר שני עצמו אף לא טיפל אלא במספר עברייני מין מכחישים, הדומים במאפייניהם למשיב; אין הוא מדווח אלא על "מקרים מסוימים" שבהם שינו מטופלים את עמדת ההכחשה שלהם לכדי הודאה ונטילת אחריות. קשיים אלה, ודאי כאשר הם עומדים על רקע הערכות מב"ן, חייבו את התייחסות הוועדה.

שנית, קשה היה לאתר בדעת הרוב הנמקה להערכתה האופטימית באשר לסיכויי הצלחתה של תוכנית השיקום הפרטית. שיקול מרכזי שבו נקבה הוועדה, של "הסכמת ה[משיב] להשתתף באותה תוכנית" (ולטובת דעת הרוב, אין אלא להניח שהכוונה היא למוטיבציה של המשיב להשתתפות בתוכנית) – עומד בסתירה חזיתית לאמור בחוות הדעת של מעריכת המסוכנות. המשיב טען בפני נציגת מב"ן כי הפנייה לד"ר שני בוצעה על-ידי אשת המשיב "מאחורי גבו", אף שהמשיב התנגד לטיפול אצלו (ע/16, עמ' 4, המפרט את בדיקת המשיב מתאריך 6.6.2011). "הסכמתו" לבסוף לעבור את הטיפול אצל ד"ר שני נובעת לדברי המשיב "כי אין לי ברירה", ואף שהוא איננו מבין את מהות הטיפול שהוצע לו (שם). אף בפגישתו האחרונה עם מעריכת המסוכנות הדגיש המשיב כי הסכמתו להצטרף לתוכנית השיקום נובעת מנכונותו לעשות "כל דבר של לצאת החוצה ולטפל בעצמי" [כך במקור – ח"מ], והוא אף הודה שחלק בלתי מבוטל מן המוטיבציה של מונעת מן הרצון להשתחרר מכלאו (שם, בעמ' 6). מעריכת המסוכנות הוסיפה כי המשיב, בניגוד לעבר, אמנם מבטא בבדיקה ספק מסוים בעצמו, אף כי היא הדגישה שמדובר "בשלב ראשוני ביותר ובשינוי קטן מאד" (שם).

אם נסכם את האמור: להערכת מב"ן, ואף לדברי המשיב עצמו, הסיבה העיקרית להסכמתו להשתתף בתוכנית השיקום הפרטית היא העובדה שהוא יוכל להשתחרר מכלאו. קשה לראות כיצד מוטיבציה מעין זו אמורה להוות ראיה ניצחת, כשיטת דעת הרוב בוועדה, לסיכויי ההצלחה הגבוהים של תוכנית השיקום הפרטית, עד כדי כך שראוי לשלח את המשיב לחופשי בגינה כבר עתה.

          שלישית, אם נידרש לנימוק מרכזי שבהסתמך עליו גרסו ד"ר שני, ובעקבותיו – דעת הרוב בוועדה, כי סיכויי ההצלחה של המשיב בהליך השיקומי הם גבוהים, והוא – שההליך ייעשה בפיקוח ועדת השחרורים: המדובר, בכל הכבוד, בנימוק שאיננו בעל עוצמה. הפרת תנאי מתנאי השחרור אכן יכולה להוביל לביטול השחרור המוקדם (ראו: סעיף 510(ד)(2) לחוק השיפוט הצבאי), ואם המשיב לא יתייצב למפגשים בקבוצות הטיפול של ד"ר שני – הוא עלול לחזור לכלא. אולם ברור שבעיצום מאיים זה – אין כדי להבטיח את הצלחת הטיפול (שכמובן איננה מהווה חלק מתנאי השחרור). אם המוטיבציה העיקרית של המשיב להשתתף בטיפולים היא להשתחרר מן הכלא, הרי שחזקה על המשיב, כאדם אינטליגנטי ותאב חופש, כי הוא יתייצב למפגשים ויקיים בכך את תנאי השחרור, וכך ימשיך לעשות עד שתסתיים תקופת שש השנים. ברי כי לא זו המטרה שביקשו חברי הרוב בוועדה להשיג, ואין בדעת הרוב כל התמודדות עם הסוגיה האמורה.

60.         סיכום הדברים עד הנה הוא זה: דעת הרוב נאחזה בנימוק של מתן אפשרות למשיב לעבור הליך שיקום פרטי כעילה מרכזית להיעתרות לבקשת המשיב לשחרור מוקדם (זאת בצד הטעם – הבלתי תקף, כאמור – של מסוכנותו הנמוכה לכאורה של המשיב). נימוק זה יש אמנם לשוקלו לטובת המשיב, אך ודאי שאין מדובר בנימוק בעל משקל מכריע. מסקנה זו מתחזקת בזוכרנו את השיקולים הנוספים שהיה על הוועדה להעמיד לנגד עיניה. עתה נבחן אותם שיקולים נוספים – הן האזרחיים הן הצבאיים – ונראה מה המשקל היחסי, אם בכלל, שנתנה להם דעת הרוב, אל מול שיקול השיקום הפרטי.

שיקול השיקום של המשיב בתוכנית הפרטית אל מול עניינה של המתלוננת

61.         סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 מעניק לנפגעת (או נפגע) עבירת מין, בין היתר, הזדמנות להביע את עמדתה בכתב לפני ועדת שחרורים, כמשמעותה בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (הווה אומר: ועדת שחרורים אזרחית), וזאת "לענין הסיכון הצפוי משחרור הנידון", כאמור בסעיף הנ"ל. בכך יש לא רק כדי לאפשר לנפגעת העבירה להשמיע קולה גם בשלב מאוחר זה של ההליך הפלילי, במובנו הרחב, אלא לסייע לוועדת השחרורים לגבש עמדה בשאלת "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר", ובפרט – "לנפגע העבירה", כמצוות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. למרות שחוק זכויות נפגעי עבירה איננו מחייב ועדת שחרורים צבאית לתת לנפגעת עבירת מין הזדמנות להביע עמדתה, הרי שוודאי הגיוני לעשות כן, בפרט נוכח החובה המוטלת גם על הוועדה הצבאית לבחון את מידת הסיכון הצפוי משחרור האסיר לנפגעת העבירה. עם זאת אין צורך להרחיב פה בסוגיה זו, שכן במקרה דנן ועדת השחרורים הצבאית איפשרה למתלוננת להביע עמדתה בכתב, ונכון עשתה. המתלוננת אכן הביעה עמדתה לפני הדיון בכל אחת מבקשותיו של המשיב לשחרור מוקדם.

62.         במכתביה של המתלוננת היא ביקשה להבהיר לחברי הוועדה את גודל הנזק שנגרם לה עד הנה, וזה שייגרם לה אם ישוחרר המשיב שחרור מוקדם. היא הבהירה כי המשיב "רצח את הנשמה שלי"; כי איומיו של המשיב עליה במהלך המעשים: "עדיין נשמעים וחוזרים אליי בסיוטים ובפלאשבקים כל לילה וכל יום", וכי היא: "חיה בפחד, חיי אינם חיים". המתלוננת סיפרה עוד כי בכל דיון בעניינו של המשיב: "אני בתוכי מתפרקת", ואם ישוחרר המשיב שחרור מוקדם: "הנזק העצום רק יחמיר עשרות מונים". למכתבים אלה נלוותה אף פנייה של אמה של המתלוננת, שתיארה כיצד בתה בת ה-27 קרסה מאז נאנסה, רמת התלות שלה באמה "חזרה להיות כמו ילדה בגן", והיא מצויה במצב מתמיד של חרדה. כן הוצגו בפני הוועדה מכתביהן של עובדות סוציאליות, המטפלות במתלוננת. אלו דיווחו על הפגיעה הקשה במתלוננת, ועל כך שהיא סובלת ממגוון נרחב של תסמינים האופייניים לנפגעי תסמונת פוסט-טראומתית: חרדות, סיוטי לילה, כאבים פסיכוסומטיים, ועוד. היא ספונה בחדרה רוב שעות היום ואיננה יוצאת מביתה אלא בלוויית אמה. המתלוננת, כך מתואר, מצויה בטיפול פסיכותרפי מתמשך, הליך שהוא איטי ורווי עליות ומורדות. לפי ההערכות מקצועיות שמציגות העותרות שחרורו המוקדם של המשיב עלול לגרום לפגיעה קשה בהליך השיקום של המתלוננת. זאת שכן היא טרם עיבדה את הפגיעה הטראומתית שעברה ולא אזרה כוחות להתמודד עם שחרורו של המשיב מן הכלא, כך ששחרור המשיב יביא להסתגרות מוגברת של המתלוננת תוך פגיעה אנושה בטיפול השיקומי שלה ותוך מניעת סיכוי כלשהו להשתקם לעת הזו. יצוין שאגף השיקום במשרד הביטחון קבע למתלוננת נכות בשיעור של 50% בשל תסמונת פוסט טראומטית, כנזכר אף בהחלטתה השנייה (אך לא השלישית) של הוועדה. המשיב לא חלק על כל האמור.

63.         דעת הרוב נדרשה בהחלטתה לעניינה של המתלוננת בהקשר יחיד: בתוכן צו הפיקוח, אשר אמור להינתן על-ידי בית המשפט המוסמך, ואשר אמור לכלול הוראה בעניין "הימנעות מכל קשר וקירבה למתלוננת". משתינתן הוראה זו, כך גרסה דעת הרוב, הרי ש:"חששות המתלוננת מפני ה[משיב] ימצאו פתרון במסגרת זו". האם בדברים אלה יצאה דעת הרוב ידי חובתה לשקול את "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר ... לנפגע העבירה", כמצוות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר? עמדתי היא כי התשובה לכך היא בשלילה. אבהיר את הדברים מיד בסמוך.

64.         בדברנו ב"סיכון" לנפגע העבירה שוועדת השחרורים חייבת לשוקלו, ברי כי הכוונה הרגילה היא לסיכון הפיזי, החשש כי האסיר המשוחרר ישוב ויפגע בקורבנו. אולם "סיכון" לנפגע העבירה יכול שיתקיים לעתים גם במישור הנפשי (השוו, לעניין מתן הפריבילגיה לאסיר של יציאה לחופשות: רע"ב 6466/11 יגר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 20.12.2011)). ודאי כך עת עסקינן בנפגעת עבירת מין ככלל, ואונס – בפרט (ראו: בש"פ 7057/09 הנ"ל). בית משפט זה כבר אמר על עבירת האינוס כי: "פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד" (ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 329 (2000)). אין תימה איפוא כי מי שנפלה קורבן לעבירת אינוס, ודאי לאונס חוזר ונשנה, תסבול תדיר מצלקות נפשיות אף זמן רב לאחר שסימניה הפיזיים של העבירה נמוגו (עיינו: ג'ודית הרמן לואיס טראומה והחלמה 71-67, 77, 218-217; (1994) Jennifer Temkin, Rape and the Legal Process pp. 2-3 (2nd ed., 2002) (להלן: Temkin); כן ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מצב נפשי מעורער ורגיש זה יכול להיות בעל חשיבות גם בהקשר לשחרור מוקדם של מבצע העבירה מן הכלא: קיימת אפשרות שמצבה של נפגעת עבירת המין יחריף, או ישוב ויתערער כתוצאה משחרורו של העבריין. שחרור מוקדם עלול לשבש ולהפר את האיזון בהליך השיקומי שעוברת נפגעת העבירה, לחייבה להתמודדות אשר אין לה את כוחות הנפש הנדרשים לעת הזו כדי להתמודד עמה, או להביא להתדרדרותה הנפשית. נתונים מסוג זה, כאשר הם קיימים, חייבים להיות בעלי משקל מבחינת הוועדה. אין כל הצדקה לכך שוועדת השחרורים תתייחס אך ורק לעניינו של העבריין, המבקש לקומם את נפשו ולהשתחרר מן הכלא, אך לא תידרש כלל לעניינו של נפגעת העבירה, המבקשת להציל את נפשה שלה מפני תוצאות השחרור המוקדם. אף אם אין מדובר בשיקול החייב להכריע בהחלטתה של ועדת השחרורים – עדיין שיקול חשוב הוא.

ראוי להדגיש שגם אם קורבן העבירה מביא לפני הוועדה השגות על שחרורו המוקדם של אסיר שאינן נובעות רק מחשש לסיכון (פיזי או נפשי) שגלום בשחרור, מדובר בנתון שוועדת השחרורים רשאית להתחשב בו (ראו רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (לא פורסם, 20.7.2009), על דעת כל שופטי ההרכב). אולם כאשר קיים חשש לסיכון – הפיזי או הנפשי – של קורבן העבירה, בפרט קורבן עבירת מין, המדובר בנתון שהוועדה אמורה להתחשב בו.

65.         בענייננו חברי הרוב בוועדה נתנו דעתם רק לסיכון הפיזי העלול להיגרם למתלוננת כתוצאה משחרור המשיב, ואף זאת – באופן חלקי בלבד. איסור בצו על קשר עם המתלוננת מעים במידה מסוימת ומוגבלת את החשש האובייקטיבי מפגיעה פיזית במתלוננת – למרות שגם בעניין זה ברור שכוחו של צו פיקוח איננו דומה כלל ועיקר לכוחן של חומות הכלא למנוע פגיעה חוזרת של העבריין בקורבנו, וודאי שאין בו לתת פתרון לחששות המתלוננת בעניין זה, כפי שגרסה דעת הרוב.

אולם בכל מקרה החשש לפגיעה נפשית במתלוננת, כעולה מן המסמכים שהונחו בפני הוועדה – הוא רב. הנה כי כן במקרה הנוכחי יש לתת משקל של ממש לכך שהמתלוננת – הסובלת כאמור מנכות נפשית חמורה כתוצאה ממעשיו החמורים של המשיב – צפויה להיפגע קשות משחרורו המוקדם של המשיב. יש להתחשב בכך ששחרור מוקדם צפוי, לדעת הגורמים המקצועיים, להביא לרגרסיה בהליך השיקומי של המתלוננת. יש להתחשב בכך שמצבה של המתלוננת – שגם כך חיה בסבל בצל הטראומה שחוותה – יחריף עוד יותר במקרה של היעתרות הוועדה לבקשת המשיב. אכן, המשיב ישתחרר בסופו של דבר, והיום איננו כה רחוק. אולם לא הרי יכולתה של המתלוננת, בסיוע גורמי המקצוע, להכין עצמה במידת הניתן לאותו מועד שחרור ידוע מראש, כהרי יכולתה לגייס בהתראה קצרה את תעצומות הנפש הנדרשות להתמודדות עם שחרורו המוקדם של המשיב, שעה שהיא שקועה בתהומות שאליהן דרדר אותה המשיב. מכאן שאם גורמי המקצוע מעריכים שיש חשיבות טיפולית לכך שהמתלוננת תוכל להיערך נפשית לשחרורו של המשיב במועד שקבע לכך בית המשפט, אין זה נתון שאפשר להתעלם ממנו.

66.         עולה איפוא כי במקרה דנן – דעת הרוב לא העמידה אל מול רצונו של המשיב לצאת לחופשי ולהשתקם אף את רצונה של המתלוננת לנסות ולשקם את חייה שלה. המדובר בהתעלמות משיקול חשוב, פגם הגורע גם הוא מסבירות ההחלטה.

שיקול השיקום של המשיב בתוכנית הפרטית אל השיקולים שבסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר

67.         חוק שחרור על תנאי ממאסר נוקב כאמור בסעיף 10(א) בשיקולים נוספים שעל הוועדה יהיה לשוקלם "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות". לא נידרש כאן לקביעת תבחינים להכללת עניינו של אסיר פלוני במקרים אלה, ונסתפק בכך שוועדת השחרורים עצמה, בהחלטתה השנייה, גרסה כי יש תחולה לשיקולים מיוחדים אלה בענייננו (ע/6, בעמ' 6). עמדה זו היא בדין, ואף המשיב איננו חולק על כך לפנינו. נידרש איפוא לאותם שיקולים, הכוללים, כאמור: פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, ויצירת יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר.

68.         בענייננו לא מצאתי בדעת הרוב הידרשות של ממש לשאלה של הפגיעה החמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. אין בדבריה התייחסות אף לעובדה שמפקד בצבא שאנס את פקודתו פעמים רבות וביצע בה מעשים מגונים, ואשר בית המשפט העליון גרס כי התחייבה "החמרה משמעותית" בעונש של שש שנות מאסר, שגזר בית הדין לערעורים על המשיב – ייצא לחופשי בחלוף כארבע שנים בלבד מתחילת מאסרו. דעת הרוב איננה נדרשת למסר הקשה שהיא שולחת לציבור ככלל ולחוטאים-בכוח בפרט: כי עברייני המין יוכלו לזכות באופן אוטומטי כמעט בהקלה בעונשם, חמורים מעשיהם ככל שיהיו, אף אם לא יודו במעשיהם ויכו על חטא, ובלבד שיציגו תוכנית שיקום פרטית. דעת הרוב איננה נדרשת למסר שהיא שולחת לנפגעות (ונפגעי) עבירות המין: כי מסע החתחתים שהן צפויות לעבור אם תחלטנה להגיש תלונה במשטרה ממילא לא ישיג את המטרה של מיצוי הדין עם העבריין עד תומו. תוזכר כאן טענת העותרות (המתלוננת והאיגוד), שהמשיב לא חלק עליה, שגם במצב הקיים רק מעטות מבין קורבנות התקיפה המינית אוזרות כוח להגיש תלונה נגד תוקפיהן (עיינו: רע"ב 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 118-117 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, בפיסקה 34 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 3.7.2007); Temkin, בעמ' 9-3). החלטת הוועדה ודאי עלולה להגביה עוד יותר את המשוכה הנפשית שעל קורבן עבירת המין לצלוח בטרם תחליט להגיש תלונה.

הנה כי כן התעלמות זו של דעת הרוב מן "השיקולים האזרחיים" היא מוקשית עד מאד.

69.         עמדת דעת הרוב בהחלטה השלישית אף עומדת בסתירה לעמדתה המפורשת של הוועדה בהחלטה השנייה: אז היא קבעה כי שחרור מוקדם של המשיב בשלב שריצה רק שני שלישים מעונשו: "יביא לפגיעה חמורה של אמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעת הרבים, ויביא ליחס בלתי סביר בין חומרת העבירות לבין העונש שישא הלכה למעשה" (ע/6, עמ' 6. החלטה זו קדמה למעשה בכמה חודשים להשלמת הנשיאה בשני שליש מעונשו של המשיב). עתה אכן השלים המשיב נשיאה בשני שלישים מעונשו, אך דבריה הנכוחים והנכונים של הוועדה בהחלטתה הקודמת – נעלמו כלא היו בדעת הרוב בהחלטה השלישית. אף בכך יש קושי מאיין, בפרט נוכח חובתה של הוועדה לשקול, בין היתר, את החלטותיה הקודמות בעניינו של האסיר (כעולה מסעיף 9(4) לחוק שחרור על תנאי ממאסר), דבר שלא נעשה כאן.

70.         ההתייחסות היחידה בדעת הרוב שניתן לקשרה בדוחק לשיקולים האזרחיים המיוחדים האמורים, היא האמירה שצוטטה לעיל, כי: "האינטרס הציבורי יצא מורווח אם ה[משיב] ישוקם, ומאידך הותרנו לריצוי פרק עונשי נוסף, ולו אף עד תום, לתקופה נוספת שאינה ממושכת ממילא על פי גזר דינו, לא תביא לכל תוצאה חברתית חיובית, שטרם הושגה". דברים אלה אינם מתמודדים, כאמור, עם השיקולים הספציפיים שהיה על הוועדה להעמיד לנגד עיניה. בנוסף, אם עסקינן בבחינת מכלול שיקולי הענישה והשיקום (שמקומם העיקרי הוא בגזר הדין, ולא בדיוני הוועדה): קשה לומר שאין "כל תוצאה חברתית חיובית" בהרחקת אנס מורשע ומסוכן (לעת הזו) מן הציבור לתקופה של שנתיים נוספות, בשליחת מסר מרתיע לעברייני מין, ודאי כאלה הממשיכים להכחיש את ביצוע העבירה בידם, בחיזוק אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ובעידוד קורבנות של עבירת מין להתלונן נגד העבריינים. שיקולים חשובים אלה, שנראה כי דעת הרוב לא העמידה לנגד עיניה, ודאי אינם פחותים בתועלתם מן התועלת החברתית שבהוצאת המשיב לחופשי על מנת שיחל בהליכי שיקום, שקיימת אפשרות שבעוד תקופה ממושכת יביאו להפחתת מסוכנותו.

יוער עוד כי אפילו נמצא כי ניתן באופן עיוני להורות על שחרור עבריין מין בנתוניו של המשיב, הרי שלא ניתן לעשות כן במקרה שכזה בלא שוועדת השחרורים תיתן דעתה ותנמק באופן ברור ומפורש מדוע לסברתה אין בהחלטתה כדי לפגוע באופן חמור באמון הציבור ובהרתעת הרבים כאמור. זאת לא נעשה במקרה דנן.

71.         לסיום יוזכר כי המחוקק קבע מפורשות שהמשקל שיש ליתן לשיקולים המיוחדים יילך ויפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא (סעיף 10(א) סיפה לחוק שחרור על תנאי ממאסר). ברם לעת הזו, כאשר נותרה תקופה ממושכת באופן יחסי עד לסיום הנשיאה במאסר המלא – לשיקולים שעליהם עמדנו משקל רב יחסית.

שיקול השיקום של המשיב בתוכנית הפרטית אל מול השיקולים הצבאיים

72.         ציינו לעיל כי בבואה לבחון את ההצדקה לעיון בעונשו של מי שבית משפט צבאי דן אותו למאסר, על ועדת השחרורים הצבאית להעמיד לנגד עיניה שיקולים צבאיים. דעת הרוב נדרשה בהחלטתה לשיקולים מסוג זה, במובן הבא:

"בהתייחס לשיקולים הצבאיים סבורים רוב חברי הוועדה כי ה[משיב] איבד את מעמדו הצבאי, הורד לדרגת טוראי, עזב את השירות הצבאי בלא יכולת לשוב, ואף ריצה עונש מאסר ממשי. שדרות הצבא שמעו אפוא, כי מפקד שסרח משלם מחיר יקר בשל מעשיו, והמסר המרתיע עבר וחילחל לשורות הצבא, במה שריצה ה[משיב] עד כה (מעל לשני שלישי עונשו), וכאמור באובדן מלא של מסלול קידומו, ומעמדו".

73.         אין ספק כי מעמדו של המשיב נפגע קשות כתוצאה ממעשיו. ספק עם זאת אם הקלה בעונשו של המשיב ושחרורו המוקדם ממאסר בחלוף ארבע שנים בלבד, אכן יש בהם כדי להעביר מסר הולם לשורות הצבא ולצעירים והצעירות הצפויים להתגייס לשורות הצבא. חשוב מכך, בדברים אלה של דעת הרוב, אין למצוא התייחסות ממצה למגוון השיקולים הצבאיים האמורים להנחות את הוועדה לעיון בעונש, במצוות הפסיקה: "שיקולי המורל בצבא; שיקולי הלכידות החברתית; אמון חייל בחייל וחייל במפקד; חוסנו של הצבא; השפעתה של ההחלטה על הלוך הרוחות בצבא".

74.         מאליו מובן כי השיקולים הצבאיים מוליכים ביתר עוצמה לדחיית בקשה לשחרור מוקדם כאשר עסקינן במפקד בכיר שסרח. בית משפט זה הבהיר את הדברים בעניין דותן כדלקמן:

"אכן, מבנהו הייחודי של הצבא – קרא: ארגון המשליט בתוכו אמות-מידה נוקשות להתנהגות, ארגון המגיב בחומרה על סטייה מאותן אמות-מידה – יכול ללמדנו כי פגיעה או פגימה באחת מן האוּנוֹת המרכיבות אותו יכולות שתפגענה ותפגומנה בָּאוּנוֹת האחרות אף-הן. צבא נעדר-משמעת; צבא שאמון החיילים במפקדיהם מתערער; צבא שמפקדיו פוגעים במעשיהם במורל העשייה; צבא שאין בו "אחריי"; צבא שיושרת מפקדיו נפגמת – אין עוד צבא הוא, בוודאי אין הוא צבא ראוי לשמו. על צבא מעין-זה ייאמר: איש לאוהליך ישראל. מפקד בצבא אמור לשמש דגם לחיקוי לפקודיו; פקודיו אמורים לשאת עיניהם אליו וללכת אחריו. מפקד שסרח – מה יעשו הפקודים והרי כעדר ללא-רועה יהיו. ...

פלוני שסרח, דומה הוא לגל עכור ומורעל הממית את כל אשר סביבו. גל מעין-זה המתרומם ועולה במרחבו-של-ים – פועלו הרע יאתר עצמו בסביבתו הקרובה והים יעמוד מזעפו. מפקד שסרח – בוודאי כך מפקד-על – דומה הוא לגל עכור ומורעל המתרומם ועולה ביַמַּת-הצבא. פגיעתו הרעה עלולה להתפשט וללכת בכל הימה כולה, ואחריתה מי-ישורנה" (שם, בעמ' 748-746).

75.         ברור גם שפגיעה מינית של מפקד בסרה למרותו היא מן החמורות שבעבירות, המבוצעות במסגרת הצבא, לא רק מבחינת הפגיעה בקורבן העבירה, אלא אף מבחינת פגיעתה הרעה בצבא כולו. האפשרות שמפקד יבצע מעשי אינוס ומעשים מגונים במי שסר למרותו הרי תדיר שינה מעיניו של כל מי שעומד להתגייס, ומעיני כל הורה שנדרש לדעת כי הפקיד את גורל ילדיו בידי הטובים שבמפקדים. חיילת (וכמוה – חייל) הרי איננה בוחרת האם להתגייס. זוהי חובתה. אין לה גם שליטה של ממש על המקום שבו תשרת. אין לה בחירה מי יהיה מפקדה. היא חייבת לשהות במקום שירותה הצבאי, מדי יום, נתונה בכל עת למרות מפקדה. ביחסים שבין השניים טבוע באופן אינהרנטי חוסר שיוויון תהומי, שהמפקד אמור לדעת להימנע מלנצלו (עיינו: בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 71-70 (1999)). והנה בפנינו מפקד המנסה לנשק את פקודתו, אוחז בה, מבצע בה מעשים מגונים, ועם חלוף הזמן – מפשיטה ובועל אותה בלא הסכמתה, שוב ושוב. וכך קורה שאותה חיילת, היודעת ש"מבחינתי, אם המפקד אומר שהוא צריך שאשאר, אז אין לי אפשרות ללכת" (עמ' 68 לפסק הדין של בית הדין לערעורים) – ממשיכה לסור למרותו של מפקדה, והיא נפגעת מידיו שוב ושוב. חומרת הדבר זועקת מאליה.

76.         נציין כאן עוד כי בדונו בבקשות רשות הערעור על פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים, נדרש כבר בית משפט זה לחומרת מעשיו של המשיב, ואמר (בהקשר של הורדת דרגתו של המשיב) כך:

"... אין ספק כי ה[משיב] נכשל כישלון חרוץ, כאשר מעל באמון שניתן בו, והפך, במשך תקופה ארוכה, חיילת צעירה ותמימה שהוצבה לשרת ביחידתו, למטרה נוחה וזמינה כדי לפרוק בה את תאוותו. בנסיבות אלו שותף אני לדעתו של בד"ע, לפיה אין ה[משיב] ראוי לשאת בדרגה פיקודית כלשהי, הואיל ודרגתו הגבוהה ומעמדו הרם שימשו אותו לביצוען של עבירות מופלגות בחומרתן ומעוררות שאט נפש, שיש בהן כדי להדיר שינה מעיני כל מי ששולח את בנו או בתו לשרת בצבא".

ועדת השחרורים, בהחלטתה הקודמת, שיקפה את הדברים האמורים, בקובעה כך:

"מפקד בכיר אמור להגן על פקודיו ולא לתקפם. מעשים קשים בהם הסתבך האסיר מקעקעים את המעמד הפיקודי, גורמים נזק ציבורי רב לדמות המפקד, ופוגעים ביחסי האמון המלאים שצריכים לשרור בין מפקדים לבין פקודים. עסקינן במפקד בכיר שמעשיו מקרינים לכלל שורות הצבא ושחרורו המוקדם עלול לפגום באותו אמון, במוראל הצבאי ובמוטיבציית השירות של חיילים ושל חיילות בפרט ... משהמעמד הפיקודי שזור בקשר אמיץ לעבירות, שוב אין המדובר בעבירת מין רגילה, אלא בכזו שנעברה במי שהוצבה לשרת אצל האסיר מתוקף חוק. אמון הציבור במפקדיו יפגע אם ישוחרר האסיר כבר כעת, שכן מעשיו לא יקבלו את המימד העונשי הייחודי למקרה זה. ..."

ברם משסיימו חברי הרוב לשבת על המדוכה זו הפעם, נעלמו הדברים בהחלטה השלישית כלא היו, וקיבלו התייחסות רק בחוות דעת המיעוט של יו"ר הוועדה. אף מטעם זה אין ההחלטה של שחרור המוקדם של המשיב יכולה לעמוד.

סיכום – החלטתה של ועדת השחרורים כמחייבת התערבות

77.         נסכם את ממצאינו עד הנה. המשיב הוא עבריין מין, שאנס את פקודתו שוב ושוב, וביצע בה עבירות מין רבות נוספות. הוא מכחיש את פליליות מעשיו וגורס כי המדובר אך ב"רומן". הוא לא עבר הליך טיפולי בכלא, ולא נמצא כמתאים להליך טיפולי כלשהו שקיים בשב"ס. יתר על כן למשיב אין כל תובנה באשר לצורך בטיפול כלשהו, והוא מוכן להשתתף בהליך טיפולי פרטי רק אם ישוחרר מן הכלא. סיכום השינוי שחלו בתפיסותיו מאז תחילת מאסרו נמצא על-ידי מעריכי המסוכנות כ"ראשוני ביותר", וככזה שלא הביא לגריעה ממסוכנות המשיב, שהיא: "נמוכה-בינונית כלפי קורבנות כלפיהן מצוי בעמדת סמכות וכוח".

78.         דעת הרוב בוועדה החליטה לשחרר את המשיב. שיקול עיקרי בהחלטתה היה "רמת המסוכנות הנמוכה, ככלל, הנשקפת כעת על פי עמדת מעריכי המסוכנות, מ[המשיב]". ברם בפועל כל מעריכי המסוכנות העריכו כי מסוכנותו של המשיב לטווח הארוך (הווה אומר, לאחר שחרורו, לא רק בחופשותיו) היא "נמוכה-בינונית" כלפי קורבנות-בכוח שהוא מצוי ביחס אליהן בעמדת סמכות וכוח. דעת הרוב הצביעה על מספר אינדיקציות, היכולות ללמד על מסוכנותו הנמוכה של המשיב – אינדיקציות שאינן משכנעות כל צרכן. דעת הרוב נתנה משקל לכך שהמשיב לא שולב בהליך טיפולי בכלא, אף שהכחשתו היא המונעת, לדעת מב"ן, את האפשרות לטפל בו, ולא קיימות במב"ן ובשב"ס תוכניות טיפול ייחודיות לעברייני מין מכחישים. דעת הרוב אף נתנה משקל רב יתר על המידה לשיקול קיומה של תוכנית שיקום פרטית, ולא נתנה ליבה לכך שבמידה מסוימת היא הפכה את היוצרות על פיהן: היא הורתה על שחרורו לחופשי של אסיר מסוכן מתוך תקווה שישוקם בעתיד; העניקה יתרון בלתי סביר לעבריין מין מכחיש על פני עבריין שאיננו מכחיש ונכון ומסוגל לעבור הליך טיפולי בכלא; ובפרט מתן אפשרות למי שעניינו העיקרי בטיפול הוא בשחרור מן הכלא – לזכות בשחרור האמור. בנוסף, דעת הרוב אף לא העמידה לנגד עיניה את השיקולים האזרחיים והצבאיים הרלבנטיים, שודאי גוברים לעת הזו על השיקול האמור, שיקולים שהיא ידעה לבוחנם בהחלטתה הקודמת, וקיבלו הד רק בעמדתה של דעת המיעוט בוועדה. החלטתה של דעת הרוב היא איפוא בלתי סבירה באופן קיצוני, ומחייבת את התערבותנו.

מבט לעתיד

79.         עד כאן לעבר, ומכאן – לעתיד. מה יעשה המשיב? אין ספק כי העובדה שהוא ממשיך להכחיש את פליליות מעשיו מכבידה על שחרור המוקדם, ולעת הזו יש קושי למצוא נימוקים נוגדים שיש בהם להביא לשחרורו המוקדם מן הכלא. עם זאת יש לציין שוב כי העובדה שעבריין מין ממשיך להכחיש את המעשים שבהם הורשע – אין משמעה, כשלעצמה, כי סגורה בפניו הדרך לשחרור מוקדם ממאסר. דרך התנהלותו של עבריין המין המכחיש תוכל אף היא ללמד לעתים כי חרף הכחשתו הוא בכל זאת "ראוי לשחרור", כאמור בחוק שחרור על תנאי ממאסר, הכל, כמובן, על רקע מכלול השיקולים הנוגעים לעניינו וכפי שהובהר בגוף חוות דעתי. בהקשר זה ניתן לעמוד פה על מספר מסלולים (שאינם ממצים) שבהם יכול המשיב לנסות ללכת, וייתכן שבכך יהיה כדי לסייע לו בדיונים הבאים בעניינו בוועדת השחרורים. מסלולים אלה ייסקרו להלן:

(א)     השתתפות בתוכנית הדו-שלבית של שב"ס, בכלא: חרף עמדותיהם השליליות הנוכחיות של שני הצדדים ביחס לתוכנית זו, הרי שמעמדת המדינה כיום ניתן להבין שאם המשיב יבקש זאת – הוא יוכל להשתלב בחלק הראשון של התוכנית הטיפולית הדו-שלבית בשב"ס, התוכנית הפסיכו-חינוכית, שבסופה תיבחן התאמתו של המשיב לשלב השני של הטיפול הייעודי בעברייני מין. אני ער, כמובן, לכך שהמשיב עצמו גרס עד הנה כי המדובר בתוכנית חסרת טעם מבחינתו. אולם אם ישנה המשיב את עמדתו, יביע נכונות להשתתף בהליך הטיפולי, ואכן ישתתף בו – ניתן יהיה לבחון את הצלחת המשיב בה בעתיד לבוא. ברי גם שאם מב"ן ושב"ס ימנעו מן המשיב אפשרות להשתתף אפילו בשלב הראשון של התוכנית הדו-שלבית חרף בקשה כנה שלו להשתתף בה (להבדיל מגישתו הפסיבית עד הנה, כמתואר בהרחבה לעיל) – או אז יהיה בכך בחינת שיקול חשוב תומך (מבין שאר השיקולים הרלבנטיים) להיעתרות לבקשה עתידית שלו לשחרור מוקדם.

          בהקשר זה לא למותר להדגיש פעם נוספת כי ראוי לה למב"ן לבחון האם אין טעם מקצועי ואפשרות תקציבית לפתיחה ניסיונית של מסגרת טיפולית תחליפית גם לעברייני מין מכחישים, שאז הסירוב להודות לא יוביל אוטומטית למניעת אפשרות לטפל בעבריין המין המכחיש במסגרת מערכתית.

(ב)     תוכנית טיפולית פרטית בין כותלי הכלא: המדינה והמשיב גם יחד הביעו בשלב זה התנגדות לאפשרות זו, אולם פתוחה הדרך בפניהם לשנות גישתם. יש קושי, העולה כדי פטרנליזם, בכך שמב"ן ושב"ס מפקפקים ביעילותו של טיפול פרטי בעבריין המין המכחיש, שעה שאין הם מציעים טיפול מערכתי חלופי לאסיר שכזה. מכשלה דומה יש בטיעון ששב"ס מתנגד ככלל לטיפול פרטי באסיר נוכח קיומן של מסגרות טיפול קיימות בשב"ס (עמ' 5 להודעה מתאריך 11.10.2011) – שעה שקשה למשיב ולשכמותו להשתלב בהן. מובן שלא כל בקשה של עבריין מין מכחיש לטיפול פרטי בו בין כותלי הכלא דינה להתקבל, אך יש מקום למצער לבוחנה, שעה שלא עומדות בפני האסיר חלופות אחרות. אשר לטיפול האמור מנקודת ראותו של המשיב: אני ער כאמור לכך שד"ר שני איננו מעוניין להשקיע מזמנו בטיפול גוזל-זמן מעין זה, מה גם שהוא גורס שטיפול קבוצתי בפיקוחו – עדיף. אולם הבחירה האם לנסות ולמצות את האפיק הטיפולי האמור היא בידי המשיב ובידי כל מטפל שיאות לקיים טיפול שכזה. גם כאן, ככל שיציג המשיב תוכנית סבירה, סדורה, והנתמכת בידי גורמי מקצוע ביחס לטיפול פרטי בין כותלי הכלא וזו תידחה, ולחלופין אם שב"ס יאפשר הפעלת תוכנית פרטית כזו וזו תעלה יפה – אז יהיה באמור משום שיקול חשוב תומך (מבין שאר השיקולים הרלבנטיים) להיעתרות לבקשה עתידית של המשיב לשחרור מוקדם.

(ג)      טיפול פרטי בעת החופשות: ד"ר שני עמד על כך שאפשרות, גם אם טובה פחות מטיפול קבוצתי, היא שהמשיב יקבל טיפול פרטני במהלך חופשותיו (סעיף 6 להודעתו מתאריך 10.11.2011). למותר לציין שהמשיב, שהמוטיבציה העיקרית שלו היא יציאה מן הכלא ולא שיקום ככזה (שהרי עד כה הוא לא סבר כאמור שהוא זקוק לו) – לא ניצל אפשרות זו עד הנה. ברם פתוחה הדרך בפני המשיב להתחיל לפחות בטיפול פרטני זה, מתוך תקווה כי יהיה בו כדי לסייע בשיקומו, או למיצער להקל עליו.

80.         הליכה מוצלחת של המשיב באלו מן המסלולים הנ"ל, או בשילוב מוסכם כלשהו ביניהם, תוכל להוות ראיה של ממש לכך שהמשיב אכן מפנים את מצבו ובעיותיו, שיקול שניתן יהיה לזקוף לזכותו כמובן. בשים לב גם לכך שעוצמתם של חלק מהשיקולים העומדים כיום לרועץ למשיב – תקהה מאליה עם חלוף הזמן והתקרב מועד שחרורו המלא (דוגמת "השיקולים המיוחדים", שבסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר), ובשים לב לאפשרות הקיימת תמיד לשינויים עובדתיים ונסיבתיים שונים, הרי שעדיין יש למשיב סיכוי לזכות בעתיד בשחרור מוקדם, וראוי שכל הצדדים לעתירה בבג"ץ 6067/11, כמו גם מב"ן, יפנימו לקחיהם מהתנהלותם עד הנה.


סוף דבר

81.         נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לעשות את הצו-על-תנאי שהוצא בעתירות – לצו מוחלט, ובהתאם: לבטל את החלטתה של הוועדה הצבאית לעיון בעונש בעניינו של טור' זאהר מתאריך 3.8.2011 ולהורות על דחיית בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר – על פי ההחלטה האמורה.

בנסיבות העניין אני מציע שלא נשית צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין

           אני מסכים.

המשנה  לנשיאה

השופט א' רובינשטיין


א.            מסכים אני בנסיבות לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט מלצר.

ב.            בסופו של יום בעוכריו של המשיב עד הנה, בהקשר השחרור המוקדם, הכרעתו שלא להודות בעבירות שיוחסו לו, שכן לשיטתו היו מפגשיו המיניים עם המתלוננת בהסכמה, ועל כן חטאו או טעותו אינם אלא בקיום יחסים – כאדם נשוי – מחוץ לגדר הנישואין, ולא באונס. אכן, זו זכותו לסבור כך. ואולם, כמות שנזדמן לי לומר ברע"ב 5911/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם), וציטט חברי השופט מלצר: 

"גם אם המבקש זכאי סובייקטיבית לעמדתו באשר לעבירותיו, בגדרי חרות המחשבה, הנה לועדת השחרורים ולבית המשפט אין אלא מה שעיניהם רואות, ומה שעיניהם רואות הוא הרשעה חלוטה בעבירות מין חמורות, אשר נענשו בעונש חמור" (שם, בפסקה י"ד להחלטה; כן ראו שם, בפסקה י"ב להחלטה).

ג.             לצערנו התוצאה האופרטיבית של עמדת המשיב היתה אי קבלת טיפול, הניתן על-פי נהגי שב"ס-מב"ן למודים בעבירות ולא למכחישים. מבקש אני, בלא חזרות יתרות, להטעים את דברי חברי, כי ראוי עד מאוד שיישקל מתן טיפול גם לעברייני מין מכחישים.

ד.            ואמנם לעניין זה שאלה גדולה היא אם התכחשות מצדיקה כי לא ייערך הליך טיפולי למכחיש. כשלעצמי מסופקני מאוד בכך. ער אנוכי לפסק דינו של בית משפט זה, מפי השופטת (כתארה אז) ביניש בע"א 6481/01 אל-עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ז נז(6) 678 (שגם הזכיר חברי), שם לא התערב בית המשפט בעמדת מב"ן – בין השאר – שלפיה "ככלל אי אפשר לשלול את מסוכנותו של האסיר עבריין המין כל עוד הוא מכחיש את ביצוע העבירה", אף כי הדבר ייושם בכל מקרה לגופו (שם נדרש בית המשפט לנושאי חופשה). ואולם, מסוכנות אינה שוללת על פניה, ואולי אדרבה, קיום תכנית טיפולית. נזדמן לי מספר פעמים להביע דעתי, "שאין לנעול דלת טיפול גם בפני מכחישים" (ראו למשל רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר (לא פורסם, פסקה י"ט)); ובימים אלה נאמרו דברים ברוח זו (בע"פ 3705/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ד), קרי, כי עמדת המערכת ראויה "לבחינה מקצועית מחודשת. ניתן להבין מניין גישה נובעת, אך יתכנו מן הסתם גם מקרים לא מעטים שבהם עברייני מין מכחישים את העבירות מטעמים חברתיים ומטעמי בושה". מנסיוני בביקורים רבים בבתי סוהר למדתי, כי המבקר ייטיב אם יימנע משאול את האסירים בתאים אליהם הוא נכנס על מה נשפטו, ועדיף כי יגביל עצמו לשאלות על תנאי המאסר וכדומה ומסביב לאלה. זאת - שכן אסירים השפוטים בעבירות מין בושים לומר את הדבר בנוכחות חבריהם לתא, אף שניתן להניח כי אינו נסתר מעיניהם של הללו.

ה.            ואכן ועדת השחרורים סברה בנידון דידן, כפי שציין חברי, בהחלטה מיום 28.12.10, כי על מב"ן להפעיל תכנית שיקומית דו-שלבית לעברייני מין מכחישים. לאחר השתהות השיבה מב"ן (26.6.11) כי אין בידה להפעיל תכנית כזאת, שכן סיכוייה אינם טובים ואין מקום להשקעת משאבים בטיפול מעין זה, וככל שאין המדובר בעבריינים מסוכנים – נעשה הדבר על-ידי שב"ס (שלא באמצעות מב"ן, כפי שהוסבר. אף כי בעינינו אין הבדל מהותי). בסופו של יום נסמכה דעת הרוב בועדת השחרורים בהחלטה מיום 3.8.11 נשוא העתירה דנא, על אי נכונות גורמי מב"ן לאפשר למשיב תכנית שיקום קבוצתית. עמדתה העדכנית של מב"ן בהשלמת הטיעון מ-15.9.11 היא קיומה של תכנית דו-שלבית, תחילה פסיכו-חינוכית ואחר כך ייעודית לטיפול בעברייני מין; אך שוב – בכפוף לאי הכחשה. אך גם אם אין ועדת השחרורים מוסמכת פורמלית להורות למב"ן בעניינים אלה, להמלצתה ראוי ליתן משקל, ותיטיב המערכת אם תידרש להמלצות החוזרות ונשנות.

ו.             סוף דבר, מצטרף אני איפוא להערותיו של חברי בפסקה 57 לחוות דעתו באשר לצורך בבחינה מעמיקה על-ידי מב"ן של האפשרות לשילוב עברייני מין מכחישים בתכנית טיפולית; אזכיר כי בנוסף לשאלת השחרור המוקדם, וכאמור בפרשת אל-עביד, עולה גם נושא החופשות בהקשר זה. הוא הדין להערות חברי בפרק "מבט לעתיד" מפסקה 74 ואילך, המקובלות עלי.

ז.             ובטרם חתימה, תיק זה הציב בפנינו דילמה: בודאי אין לנעול את הדלת בפני המשיב לשחרור מוקדם כפי שזוכים לו אסירים, אך לא יכולנו להתעלם מטיעוני העותרים, לרבות העותרות בבג"ץ 6096/11, שהציבו את חשיבות השיקום כחלק מתהליך השחרור המוקדם בעבירות מין, וגם את ההשלכות לגבי המתלוננת והציבור, כנטען. והרי גם המחוקק נתן על כך את דעתו, כפי שהטעים חברי, בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר תשס"א-2001; סעיף זה נדרש למקרים שבהם עלול שחרור על תנאי, לדעת ועדת השחרורים, לפגוע "במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שישא האסיר בפועל אם ישוחרר"; ראו גם דברי ההסבר לכך, בהצעות חוק תשס"א 537, בעקבות בג"ץ 98/01 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838 (עניין שקולניק); וראו עוד השופט א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר (2003) 158. רוצה לומר, בסעיף זה כפשוטו מרחיב המחוקק את שיקולי השחרור ה"קלאסיים" למערך שיקולים רחב יותר, מעבר לעניינו של היחיד. בדילמה האמורה מזה, בהערותינו לגבי נושא השיקום מזה, ובאינטרס הציבורי לגבי מי שהורשע בעבירות שבהן הורשע המשיב מזה, לרבות עמדת הקרבן, ובבוא עת הכרעה, נראה לי המסלול שהתוה חברי ראוי, ומצטרף אני – כאמור-לדעתו.             

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

           ניתן היום, ‏ט' שבט התשע"ב (2.2.2012).


המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________